"כן" ו "לא" ומה שביניהם

 

יושבת מולי חשופה ופגיעה, בקשתה מרחפת

באוויר שבינינו. לרגע עוצמת עיניים.

ואני, משהו מתפתל בי באי נחת, יודעת שעליי לסרב. זה התרגיל.

 

חשה איך אל תוך עצמי אני נסוגה. משהו בי נאטם.

כי איך אפשר להגיד "לא" כשהלב פתוח, חש את פגיעותה?

 

עכשיו, מרוחקת, יותר קל לי להפקיד אצלה את ה"לא". להגיד וללכת.

אבל אז היא פוקחת עיניים, מבטה פוגש את שלי. ואני חשה איך כל ההתארגנות המוקפדת מתפרקת לי. הלב מתרחב, פגיעותה החשופה פוגשת את זאת שלי. שתינו יודעות שה"לא" עומד להגיע. וכך, למרות שזה התרגיל, ולמרות שהבקשה ריקה מתוכן, אנו חשות את האימפאקט הגדול של המילה הקטנה.

ליבי איתה, אומרת לה "לא", אדוות כאבה מהדהדות בי. חווה את היחד שלנו מתרחב ומעמיק. מחזיקות את הכאב בתוכנו ובינינו.

ויש את ה"כן". למרות שידעתי שה"כן" יבוא ולמרות שהבקשה ללא תוכן, עמדתי מולה כשציפייה חגיגית ממלאה את גופי.

כך, מחוברות פנימה לתחושה המורגשת, והחוצה זו לזו, מילה קטנה אחת "כן", עברה ממנה אלי. הרגשתי איך כל תאי הגוף והנפש שותים אותה בצמא. כמו קיבלתי אישור. והריני מאושרת. ושתינו קורנות זו לזו.

אז מה קורה לנו שם? שהכל מסתבך, כל כך קשה להגיד את ה"לא", לפעמים נעדיף להגיד את ה"לא" לעצמנו, ובלבד שלא נאכזב את האחר, פעמים אחרות נעדיף להימנע ובמקום להגיד, נתנהג את ה"לא". נשאיר את השאלה ללא מענה... לא נענה לטלפון המצלצל, לא נפתח את ההודעה, רק לא להכאיב ע"י מתן תשובה שלילית ברורה והחלטית. ובלבד שלא נהיה הצד הפוגע. ובכל זאת נפגע.

מתישהו לאורך הדרך, שתי המילים הקטנות, צברו מטענים רגשיים פוצעים ומכאיבים. ומאז הכל הלך והסתבך. איך אפשר לפרום את הסיבוך ולהשיב את הפשטות למילים הבסיסיות האלה. שה"כן" יהיה פשוט "כן", וה"לא" יהיה פשוט "לא".

 

כי כשה"לא" הוא לא  "לא", גם ה"כן", הוא לא "כן". הכל נהיה מעורפל, לא ברור ולא בטוח. כשאנחנו שמים גבול ברור, ממקום שרואה את עצמנו ואת האחר, אנחנו משחררים את הצד השני וגם את עצמנו, למצוא אפשרויות אחרות.