"כשהייתי ילדה שנאתי משחקי ספורט" היא מספרת, "במיוחד את אלו שצריך להיבחר בהם כחלק מקבוצה. זה לא שלא רציתי להיות שייכת לאנשהו, אלא ההפך, פחדתי לא להיבחר ולהישאר לבד. אני זוכרת את ההמתנה לבחירה, ואת הבושה מול המבט של האחר. מילא שלא בוחרים אותי, אבל שאחרים גם רואים את זה?

כנערה וכאישה סצנה זו הוסיפה ללוות אותי מבלי שהייתי מודעת אליה. היא נחוותה כתגובה עמומה של פחד מעורבב עם ההנחה שאני פחות רצויה בהשוואה לאחרים. היא התבטאה גם בעמדתי כלפי יחסים כך שפחות הרשיתי לעצמי להתנסות ולדייק לי מה מתאים לי. הונעתי על ידי פחד להישאר לבד, אחרונה, זו שלא נבחרה, זו שרואים שלא נבחרה.

ההפתעה הגיעה כשהתמקדתי על זה, ויכולתי לחוש בתוכי את החלק שמפחד להיות לבד, את חוסר האונים והבושה שעלתה בי תכופות וניסיתי לא להרגישם. הלאפשר לעצמי לחוש זאת מבפנים, אפשר למשהו להיות אחר. לא הייתי עוד כל כולי אותה ילדה לא נבחרת, אלא אשה בוגרת שמצליחה לחוש חמלה כלפי אותה ילדה שישה בושה ובדידות.

בהתמקדות החברתית התמקדתי על כך באופן אישי בנוכחות קבוצה. האפשרות להיות עם תוכן של בדידות ובושה בתוך קבוצת השווים, אפשר לי לחוש לא לבד עם הבדידות שלי ולהסתקרן לגבי חוויות של אחרים. באופן התמקדותי אפשרה לי להפנים חוויה של היבחרות, קבלה ולאפשר לעצמי לחוש את הערך שלי דרך המבט של האחר.

ככל שאני מאפשרת לעצמי להיות יותר עם רגשותיי בנוכחות אחרים ואיתם, אני יכולה לחוש כיצד המקומות הקשים בתוכי הופכים להיות פחות רעילים, ומאפשרים לי יותר חופש בחירה בחיי."

יש שממהרים לבחור, ובלבד שלא יישארו לבד,

אחרים מעדיפים להמתין ולהיבחר ובלבד שלא לפגוע באדם האחר,

מתי אנחנו בוחרים מתוך התחשבות בצורכי האחר, ומתי מתוך ההעדפה האישית שלנו, נושא כל כך יומיומי לכאורה פשוט ובאותו זמן כל כך מסובך... מתי זה הסתבך? מתי נוצרו הדפוסים האלה? את מי הם משרתים? ואיך הדברים היו נראים, נחווים אם הם באמת היו פשוטים?...