לראות ולהיראות במרחב המשותף

לראות ולהיראות: מה בין העין ללב?

 

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא"  (ויניקוט)  

 

מתי הרגשתם שרואים אתכם בדיוק כפי שאתם? באילו מצבים אתם חשים צורך להסתתר ולהסתיר, ומייחלים לא להיראות? 

בהתמקדות החברתית, אנו נחשפים לעושר התחושתי הטמון בקונפליקט בין הכמיהה להיראות ולקבל הכרה לבין הפחד העמוק להיראות. אנו פוגשים את החלקים בנו, על צורכיהם השונים, שזקוקים לעומק מבט שונה, ומתמקדים על הנראות/אי-נראות שלנו ושל האחר "דרך העיניים" ו"דרך הלב". התמקדות חברתית בזוגות ובקבוצה.

 

 

לפני כך וכך שנים, כשסיימנו את קורס הנחיית הקבוצות, נגשה אלי ענת. שקטה. הכרנו מעט.

עמדה מולי ואמרה לי "היית השראה בשבילי".

הופתעתי: "אני?"

"כן", היא ענתה "את פוחדת ועושה. פוחדת ועושה. פוחדת ועושה".

אני זוכרת את התחושה: אחרי המבוכה הראשונית מזה שענת "ראתה לי", ראתה את הפחד שלי, משהו בי התרחב, התמקם בי אחרת ונח במקומו החדש. תחושת הקלה שהתחלפה בתחושת גאווה. תחושה נעימה שענת באמת ראתה אותי, מעריכה את מה שראתה, ואפילו מקבלת השראה!

 

זוכרת את עוצמת ההפתעה כשגיליתי שהחלק שרצה להיות מוסתר, שאף אחד לא יידע על קיומו, היה החלק המתייסר שמת מפחד לפני כל קבוצה וכל סדנה חדשה. ובאותו זמן ממש החלק שמאוד רצה להיראות, היה זה שהתגבר על הפחד. רצה שיראו ויכירו במאמץ האדיר שעשה כדי לגייס את האומץ הנחוץ, על מנת להתגבר על הפחד ולעמוד במשימה.

אלא שעל מנת שיוכל להיראות ולקבל את ההכרה לה הוא משווע, יש להראות גם את החלק המבויש והפוחד שכה זקוק להסתרה.

 

אנחנו מסתובבים בעולם חשופים. אין לנו מושג איך האחר רואה אותנו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להסתיר את החלקים בהם אנו מתביישים. איך נרגיש אם לא ייראו אותם? איך הם, החלקים" ירגישו? למה הם זקוקים מאיתנו? איך הם ירגישו כשייראו? ממי הם זקוקים להכרה ולקבלה? איך אנחנו נרגיש כשתהיה קבלה, ותהיה הכרה?

 

לכולנו יש צורך קיומי שייראו אותנו. כמה אנחנו פנויים באמת לראות את עצמנו, את החלקים הנזקקים שבנו? ואולי אנחנו משליכים אותם את הצרכים שלהם על האחר, שהוא ייראה במקומנו? עד כמה אנחנו פנויים לראות את האחר? לראות את זה שאנחנו כה כמהים שייראה אותנו? עד כמה נוכל להרגיש שבאמת רואים אותנו, כשחלקים שלמים מעצמנו אנו מסתירים או מגלים?

 

איך זה מרגיש כש"באמת" רואים אותנו? לאיזה איכות של מבט אנו זקוקים?

 

בהתמקדות חברתית אנחנו מפתחים מבט שאני קוראת לו "לראות מהלב".

מבט שיש בו שתי איכויות ייחודיות: זהו מבט פתוח וקשוב לחווייתו של האחר ובאותו הזמן גם לחווייתי שלי במפגש עמו. כשמבט פוגש מבט אף צד לא צריך להעלם.

או כפי שניל פרידמן מתאר בפרק 5 "הקשבה" "אני לוקח פנימה את כוליותו של האדם אליו אני מקשיב.זו הבנה גלובלית או הוליסטית עמוקה את האדם. אני נותן ל"נוכחות" שלי לשמוע את ה"נוכחות" שלו/ה. כל הווייתי מקשיבה לכל הווייתו/ה"

 

איכות המבט, כמו בהתמקדות, היא איכות של קבלה: מבט  לא שופט, לא מקטלג, לא משווה, לא ממהר לדעת. זהו מבט סקרני, מקבל, מבט שמסכים להיות נוכח, להרגיש, ו"להיות עם".

דרך ה"מבט מהלב" בו אנו מביטים בהתמקדות חברתית, אנו חווים קבלה רדיקאלית של עצמנו כפי שאנחנו כרגע, של האחר, כפי שהוא בשלמותו ברגע זה, של המצב העכשוי, שזה מה שזה. דרך ה"מבט מהלב" אנחנו מקבלים מידע חדש גם על האחר וגם על עצמנו. המבט הזה פותח מרחב בינינו המביא לצמיחה וריפוי הדדיים בתנאים של קבלה והתפתחות.

תחושת התרחבות ומובנות שמגדלת את שנינו - כולנו גדלים.

כשאני רואה אותך,

לא מביטה, צופה,

לא מסתכלת,

אלא באמת רואה.

 

באמת

רואה

אותך

ובאמת רואה אותי.

 

איזו עוצמה יש

במפגש הזה

כשאני גם רואה

וגם נראית.

 

זו לא המחשבה,

שלי - שלך,

עלי – עליך,

זו לא אותה הידיעה

שכבר הייתה שם קודם.

 

זה משהו חדש. הווה.

עכשיו הוא מתהווה.

 

ניסים קטנים קורים

ברגע הזה, בו

זה ממש  

ממש

קורה.