מדיבור נוטש לדיבור פוגש - מהקשבה נוטשת להקשבה פוגשת

הכנות למפגש

יושבת מולה, מהדהדת בי הציפייה שלה. ציפייה מהולה בחשש. אני חשה את הזהירות שלי. רצון לדייק במילים. שדברי לא יוצאו מהקשרם. חולפת בי מחשבה שבעצם אנחנו דומות. שתינו פגיעות. שתינו רוצות להיראות ולהיות מובנות.


שתיקה. מבט פוגש מבט. 
היא מרגישה לי מרוחקת. בלתי מושגת. אני, משהו בי נחמץ. 
לוקחת נשימה. שתינו מחייכות. הציפייה מורגשת. משתפת ברצון שלי לדייק. לא לפגוע. היא מבקשת ממני שאהיה עדינה וגם שאסמוך עליה. שלא אחסוך ממנה, שאגיד. אני לוקחת נשימה ואומרת לה "את מרגישה לי רחוקה." היא מביטה בי דרוכה וקשובה.


"יש בי רצון שתגיעי לכאן," אני מוסיפה ומראה בידי על המרחב המשותף כאן בינינו. "שנוכל להיפגש, לשחק באותו שמגרש. 
מרגישה שאני מזמינה אותך, ושאת נשארת בצד". 
הלב שלי פועם בכל הגוף. אני רואה את הלחלוחית בעיניים שלה.

היא מחייכת אלי את החיוך השקט שללה ואומרת לי "אני לא את..." היא לוקחת אויר ואומרת "אני לא נמצאת איפה שאת." מבטה מעמיק אל תוך עיניי, והיא מוסיפה "יש לי קצב אחר, אני רוצה לבוא לשחק, אבל בקצב שלי. אני צריכה זמן."

הנשימה שלי מתרחבת, כלוב הצלעות גם. אני מרגישה איך המילים שלה הביאו אותה לכאן.שתינו מחייכות. פתאום מרגיש קרוב. באותו מגרש. ולא, לא במגרש שלי, אלא כאן במרחב המשותף.

 

לכל אדם יש את הקצב שלו להתגלות ואת הקצב שלו להתחבר

רוצה לדבר, דברי, מה כל ההכנות האלה??

 

עם הזמן גיליתי, שההכנות למפגשי "אני אתה" נחוצות מאוד. אלא שאנחנו משתמשים בהן מעט מידי, ולרוב רק בעיתות משבר. ולכן ההקדמה הזו "מתי נוכל לדבר" מתקשרת למערכת חירום ומפעילה את כל מנורות המצוקה. ביומיום, אנחנו פשוט מתחילים לדבר. לא באמת עוצרים לראות את האחר. האם הוא פנוי להקשיב לנו. יתכן שהוא באמת פנוי, יושב לו שם ורק מחכה שנבוא ונשפוך עליו את העניינים שמעסיקים אותנו. אך לרוב, כולנו עסוקים, בעשייה, במחשבות, בעניינים שונים. חיים.

 

כשמישהו מתפרץ ו"שופך" עלינו את ענייניו, ואין בנו פניות, לא נוכל באמת להיות איתו. הוא לא יקבל את ההקשבה ואת תשומת הלב לה הוא זקוק, אולי הוא אפילו יפגע, יריץ בראשו סרטים, יסיק מסקנות לגבינו ולגבי היחסים שלנו... ירגיש מה שירגיש, גם אנחנו, אולי נכעס עליו, או נתבאס מזה שלא היינו מספיק פנויים וקשובים לו, ו... בלגאן. ומה אם היינו רגילים, לפני שמתחילים לשפוך את כל מה שעל ליבנו, לעצור, לנשום, לבדוק. "יש משהו שהייתי רוצה לשתף/לשאול/להגיד... עכשיו מתאים?" 

 

עצם השאלה, הפנייה הזו, הבודקת, מאפשרת לזולת רגע להתארגן בתוכו. לבדוק. כך הוא יוכל להתפנות ולהיות קשוב אלינו, לנו יהיה סיכוי גדול יותר לקבל את תשומת הלב ואת ההקשבה אותה אנחנו מבקשים וכולנו נצא מורווחים מהעניין.

 

מדיבור נוטש לדיבור פוגש - מהקשבה נוטשת להקשבה פוגשת

 

מכירים את זה שהאדם שמולכם מתחיל לספר לכם על משהו, כולו נסחף ומתלהב, ובאיזשהו שלב אתם מאבדים אותו?

מתי הדיבור פוגש ומתי הדיבור נוטש? עד כמה אנחנו לוקחים אחריות על התקשורת, על הקשב, על היותי מובן ומבין. על היותו של האחר פנוי להקשיב לנו. על יכולת הספיגה שלו את הדברים שאנו מביאים לפתחו? ומהצד השני של האינטראקציה, כמה אנחנו לוקחים אחריות לשים לב אל עצמנו, אל ההקשבה, ההבנה, ויכולת ההכלה שלנו את הנאמר? מתי הדיבור מקרב אותי לעצמי ואליך ומתי הוא מרחיק מעצמי וממך? 

 

#אינגייג'מנט~ במפגשים קבוצתיים כמשתפת אני יכולה לשים לב, שבכל פעם שאני מתרחקת, המקשיב "צף". כשאני חוזרת ל"כאן" ואליו, הקשב חוזר. 

כמקשיבה, גיליתי שבתחילת הדברים אני קשובה ומרוכזת, ושלאחר כמה דקות אני מתקשה מאוד להישאר קשובה. כל פעם שאני מאבדת קשב, אני מבקשת מהמשתף יחזור על דבריו. הבנתי, שכאשר הוא לוקח אותי ל"שם", עם דיבור שלא קשור ל"כאן" יכולת הספיגה שלי מצטמצמת. בכל פעם שהוא חוזר למה שקורה כאן בינינו – אפילו אם הוא עושה את זה באמצעות בדיקה של קשר עין – אני מתעוררת וחוזרת. גיליתי שיש לי צורך באיזשהו אינגייג'מנט בינינו, שנוצר בהתאמת קצב הדיבור לקצב יכולת ההקשבה, בהפוגות ברצף הדיבור, רגעים לנשימה, להכלה, ליצירת חיבורים.

 

# יחסי_שימוש~ כשאנחנו מדברים אנחנו יכולים להיות ביחסי שימוש, אני משתמשת בך כי אני צריכה לדבר, לשפוך, או "לדבר את עצמי לדעת" לדבר את עצמי לעצמי בנוכחותך, אני מתייחסת אלייך כאובייקט, אני לא באמת רואה את האחר וקשובה לו. מנגד, כאשר אנו משתפים ומתייחסים לאחר כסובייקט אנחנו יכולים להיות ביחסים, לנסח ולדייק את הדברים עבור המקשיב – ולא רק עבור עצמנו.

 

#זקוקים לאחר כדי להיות מובנים לעצמנו~ כמשתפת, גיליתי שאני מגיעה לעומקים ולהבנות תוך כדי דיבור, שלא הייתי יכולה להגיע אליהם ללא נוכחותו של המקשיב. אני זקוקה להקשבה של האחר כדי להיות מובנת לעצמי. הצורך להתנסח עבורו, להיות מובנת לו יוצר מעין "דיבור שלם" ששולף מידע מתוך החוויה כאן ועכשיו, מעלה אותו במעלה הגוף למרחבי ההמשגה והתקשורת. הראייה את האחר וההתכוונות אליו, מחדדות את הקשב, את המובנות, את הדיוק – ואפילו את הקשר שמתהווה בינינו. 

 

"כשההקשבה מדויקת זה מוביל למשהו חדש, תחושה של גילוי מתמשך..... הקשבה לא מדויקת מובילה את האדם לחזור על אותו דבר שוב או להחליף פתאום את הנושא, ולהישאר ברובד שטחי..."(ניל פרידמן)

 

"יש לנו קירות, מסכות, חפירות מגן, שערים, ערפילים, תאים סודיים, משטרה חשאית כדי לגונן על המקומות הפנימיים שלנו.
למה? מכיוון שנפגענו על ידי החיים.
הם לא היו שם. הם לא הקשיבו. הם היו עסוקים בעצמם. הם אמרו לנו לא להיות כאלה רגישים. הם הראו לנו לא לחשוף את רגשותינו. הם אמרו לנו להתנהג בהתאם. הם "תקנו" דברים. הם צעקו עלינו. הם התעללו בנו.
הקשבה היא התרופה נוגדת רעל. ההקשבה היא ההזמנה לשיר את השיר שלי. להיות מוקשב עוזר לפרום את הכאב. כאשר אני חש מוקשב אני מרגיש טוב יותר. אני חש מוקשב, נראה, שנמצאים איתי, מובן.
אני חש פחות לבד." (ניל פרידמן)