​משני צידי הבקשה

זוכרת את הצליל כשהשריר פקע.

את הכאב שהגיע אחריו. הגיע כדי להישאר. שישה שבועות בדיוק. יותר מהקרע בשריר צרב כאב חוסר האונים. הוא היה בלתי נסבל. והבושה. כי עדיף למות מאשר להיות תלותית. עדיף שהאדמה תבלע, ובלבד שלא לבקש עזרה.  הייתי מחשבת צעדים. מחפשת את הדרך הקצרה ביותר, נטולת מדרגות ונטולת מבטים. 

 

חמש עשרה שנים חלפו מאז ואיזה שיעור זה היה. עם כל בקשה, עם כל מעבר דרך שער הבושה והרחמים, עוד טיפה מהאגו התמוססה.  משהו קטן-גדול חזר לחיי. משהו רך, פגיע, נוגע וננגע. השריר נקרע, ואיתו פיסות פיסות מהמסכה.

 

אחד המפגשים שלנו בהתמקדות חברתית נקרא "משני צידי הבקשה".

מתחילים בחוויה שקטה. ללא מילים. זה מול זה. האחד בעמדת המבקש, והשני בעמדת המקשיב - משיב. חשים את כל מגוון התחושות שעצם המעמד מעלה בכל אחד מאיתנו. כן, אפילו כשלבקשה אין תוכן ספציפי, כל המערכות הגופנפשיות שלנו מופעלות ומגיבות.

כל אותן תחושות, שכדי שלא נחוש אותן, אנו נמנעים מלבקש, מתעוררות לחיים בעוצמה. נוכחים וערים למתחולל בנו מעצם הבקשה, ברגעי ההמתנה המלאים בחוסר ודאות, תלויים בתשובתו של האחר, אנו חשים חשופים ופגיעים. 

הבקשה, תהא אשר תהא, מלווה בפחד מדחייה, בפחד מהתשובה שתגיע, אם במילים או בשתיקה, מנכיחה את חוסר מושלמותנו, את שבריריותו של הדימוי העצמי שלנו, כאילו מערכת היחסים כולה עומדת למבחן הבקשה.

 

מניסיוני, כשיש ברירה, לרוב נעדיף להימנע, להשאיר את הבקשה אילמת, לחסוך את המבוכה מעצמנו ומהזולת. לא להעמיד את הקשר למבחן. במקום הבקשה הכנה והפשוטה, פיתחנו דרכים חלופיות, החל מהפנמת הבקשה והמענה לתוך עצמנו, כשאנו מחזיקים את שני צידי הדיאלוג, וכלה בדרכי פעולה בהן אנו מנווטים את הבקשה הבלתי מנוסחת לפתחו של האחר מבלי שנצטרך לעמוד בגלוי בעמדת המבקש.

 

וכמובן לכל אינטראקציה ישנו הצד השני, כפי שכתב אייגן: "אנחנו ישויות נקבוביות וחדירות שמשדרות אינטואיציות זו לזו. אנחנו יכולים להתכחש ליכולת זו או להשתמש בה לרעה. לחלוב ממנה את הכל או להעמיד פנים שהיא איננה נמצאת, אבל היא כן נמצאת, מתקתקת מסרים של משמעות מורגשת." (אייגן "ממשיכה למדיטציה").

 

מה מתעורר בנו כשאנחנו חשים את תמרונו של האחר, את הבקשה המופעלת עלינו ללא מילים מפורשות, ומה מתעורר בנו כשהבקשה נשאלת בגלוי, כמה חופש יש לנו לחוות את עצמנו ולהתבטא מולה, באופן מלא ואותנטי?

 

כשאנו בנוכחות מלאה וקשובה לחלקינו הפנימיים, באקלים התמקדותי, אנו עוברים דרך הכיווץ של דפוסי ההימנעות, דרך חוסר האונים והפחד מחוסר הוודאות,  אל מעבר לסף המוכר לנו. שם אנו קצת יותר חשופים, קצת יותר פגיעים, קצת יותר חיים.

 

מה שמתחיל כמשהו מאיים, כאוטי, מעורפל, מתגבש לכדי תחושה שבהדרגה מתבהרת לכדי משמעות ברת המשגה, שקורמת אור ומילים ומאפשרת ביטוי. תקשורת מחוברת ומחברת: פנימה למהות הפנימית, והחוצה למרחב הבינאישי. קצת יותר בחופש להיות עצמנו, בחופש לבקש, בחופש להיענות, כמו גם בחופש לסרב, להיות אנחנו על כל חלקינו מתוך חיבור למה שמתהווה מרגע לרגע בתוך המפגש. מרחב פוטנציאלי של צמיחה משותפת.