משני צידי הקבלה והנתינה

 

יושבת מולו, חגיגית וזקופה. מבט פוגש מבט. מתאמצת לא למצמץ. ומרפה. הנשימתי בהדרגה מעמיקה. מתבוננת כולי מכווננת אליו.

 

הוא בעמדת הקבלה, ואני בעמדת הנתינה.

מרגישה את הלב שלי כמו מתרחב אל מעבר לגבולות הגוף מלא ברצון לתת משהו בעל ערך. מה אני רוצה לתת לו?... רוצה לתת שמחה, והתרגשות, ורצון, ואהבה, וביטחון ו... אבל משהו עוצר אותי. חשה בו שבריריות. עדינות. כמו נורת אזהרה מאותת בי לבדוק לפני הצעד הבא. אני אומרת "אני רוצה לתת לך כל כך הרבה..." משתהה, חשה את פגיעותו ושוב אותה הלחלוחית מופיעה, "אבל מרגישה שצריכה להמתין... לשמור את כל זה אצלי בינתיים..." אומרת ומחכה.

 

קשוב, הוא מחייך ומהנהן בשקט. 

"מרגישה שאין לך מה לעשות עם כל מה שאני רוצה לתת לך..." אני אומרת בפליאה.

שוב הוא מהנהן. מבטו כמו נאחז במבטי. ואני נשארת זקופה רכה ויציבה. חשה משהו מתהווה.

 

אומרת "אני רוצה לתת לך מקום. מיכל, מרחב למנוחה, לשהייה... מרחב לקבלה... " משתהה ומוסיפה "וזמן... זמן לעשות את הדברים בקצב שלך." הוא מהנהן. נשימתו מעמיקה, החיוך גם.

אני חשה שמשהו נרגע.

 

"אני מרגיש שאני מקבל מקום, והקשבה", הוא אומר. "שרואים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. שזה בסדר להיות אני." עוצר וממשיך "וזה המון. תודה."

 

אני, שברגיל נוטה להדוף את המילה "תודה", להתפתל, לבטל, להמעיט מערכה של הנתינה שלי, כמו להגיד "זה כלום, באמת, על הדרך..." מרגישה רכה ופגיעה. פגיעות נעימה משהו בפנים רטט וננגע. חשה רצון להודות לו על הזכות הגדולה שניתנה לי - לפגוש את פגיעותו העדינה. ואני חורגת מהרגלי להדוף, נשארת נוכחת, נותנת להודיה שלו להגיע פנימה מעבר למנגנוני ההדיפה.

 

שוהים בחוויה, מתוודעים לאפשרות הבטוחה, להיפגש ללא השריון שלנו. אותו שריון של הדפוסים נוקשים שנבנה במהלך החיים כדי להגן עלינו מפגיעה, ועם הזמן הפך לאוטומט-אוטונומי, שחוסם את הפגיעות ואיתה את האפשרות להיפגש באמת. להישאר חשופים לחוש את האחר מהדהד בנו, פגיעות עם פגיעות עוצמה עם עוצמה.

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

• ​

נתינה וקבלה, עניין יומיומי, קורה בכל אינטראקציה מבלי שאנחנו בכלל נותנים את דעתנו בעניין. אנחנו נותנים ומקבלים תשומת לב, הקשבה, נראות, ביטחון, הכרה, זמן, יחס, באופן מודע או שלא, ברצון או באי רצון. נתינה יכולה להיות משמעותית, מזינה, ממלאה, גם את הנותן וגם את המקבל. היא יכולה גם להיות מרוקנת, מקרבת או מרחיקה. הכל תלוי בכוונה ובמקום ממנו אנו פועלים.

 

לו בהתרגשות רבה, הייתי מרעיפה על הבחור, את כל מה שרציתי, בוודאי הייתי מרגישה נפלא. אבל הוא כנראה היה חש שאני לא רואה אותו. ציפייה לרצות אותי. אולי תסכול על כך שתגובותיו אינן עומד בציפיות שלי. שאין לו מה לעשות עם כל השפע הזה שאני ממטירה עליו.

 

רגע העצירה והחוויה, מאפשרים מפגש בין הרצון של האחד לתת ובין הצורך והיכולת של האחר לקבל. מאפשר בדיקה, דיוק והתאמה. על מה נמצא הזרקור שלנו כשאנחנו בנתינה? מה המטרה שלה, ועל צורך של מי היא באה לענות?

 

באופן מפתיע או שלא, רובנו, במיוחד המטפלים שבנו, אוהבים להיות במקום של נתינה. לתת מקום, לתת הקשבה, תשומת לב, אמפתיה, הכלה, עידוד, תמיכה, ידע ועוד. הנתינה נותנת תחושת משמעות וערך, תחושה מרוממת של רוחב לב ונדיבות ו...

נתינה שלנו, עד כמה היא מגיעה מהצורך שלנו לתת? עד כמה אנחנו באמת רואים את האחר? עד כמה הנתינה שלנו מכוונת לצרכים של האחר וליכולות שלו לקבל?

​

במפגשים שלנו גילינו, ששריר הנתינה שלנו, הרבה יותר מיומן ומפותח משריר הקבלה. לרובנו, פחות נוח לנו להיות ב"צד המקבל". לפעמים אנחנו לא יודעים מה לעשות עם "זה", פעמים אחרות לא רוצים להרגיש "חייבים", רוצים מיד ל"החזיר", עד כדי אי נוחות גופנית ממש.

​

כדי שאיבר בגוף יהיה בריא ויפעל ביעילות חשוב האיזון בין השרירים הפושטים והמכווצים. איזון בין שריר הקבלה ושריר הנתינה.

• ​

קבלה – קבלה עצמית, קבלת האחר, קבלת המצב, קבלת הדומה והשונה.

הקבלה והנתינה שזורות זו בזו, אף שלרובנו היא לא נחווית כך. גם הקבלה היא עמדה שיש בה פתיחת לב ונדיבות. בקבלה יש הסכמה לאפשר לאחר לחוות את עמדת הנתינה. בעמדת הקבלה יש חשיפה ופגיעות. יש בה ציפייה וחוסר וודאות, משולבים בה אלמנטים של תלות: אנו בהמתנה, תלויים בנותן, בהחלטותיו, בחירותיו שיקול דעתו, ברצונו. עלול להחזיר אותנו לתקופות קדומות בחיינו בהן היינוחסרי אונים תלויים באחר למילוי צרכינו ורצונותינו. חלקנו יצרנו לעצמנו מנגנוני הגנה ודפוסי התנהגות שיחסכו מאיתנו לחוש שוב את הכאב שיש במקום התלותי בו הנזקקות לא תקבל מענה.

 

יחד עם זאת נתינה ללא קבלה מרוקנת ושוחקת.

חלקנו מסתובבים בעולם בתחושה של נתינה אין סופית. בתחושה שרק נותנים ונותנים ונותנים. כדי שהקבלה תהיה משמעותית וממלאה היא צריכה להחוות, סוג של קבלה אקטיבית - להיעשות בתשומת לב. מה שמצריךעצירה, ראיית האחר, זיהוי התחושות, הכרה והסכמה לקבל. לעיתים רבות יש פער בין חווית הנתינה של האחד לחוויית הקבלה של האחר. (לא פעם בזמן שנתתי תשומת לב והקשבה, האדם שמולי חש שהוא מקבל ממני ביטחון). לא תמיד זה מה שרצינו וציפינו, לא תמיד זה מדויק. אך בכל אינטראקציה אנו מקבלים משהו. עצם היכולת לזהות מה אנו מקבלים ברגע זה, היא כשלעצמה משאב ממלא בעל ערך.

​