תרפיה מוכוונת התמקדות

 

Focusing-Oriented Therapy (F.O.T)

"The manner of the ongoing interaction is always important than any other consideration such as whether focusing is occurring or not"    Eugene T. Gendlin

 

מה מייחד תרפיה מוכוונת התמקדות מתרפיה?

תרפיה מוכוונת התמקדות, בשונה מגישות אחרות, מתמקדת בתחושה הגופנית. המטפל מסייע למטופל להפנות את תשומת ליבו אל מרכז גופו ומשם מתפתח התהליך. ג'נדלין מתייחס לשכבה של הלא מודע שעשויה לבוא. זו תחושה גופנית, עדיין לא גלויה  או ידועה, עדיין לא בסף המודע. ג'נדלין קרא לזה " תחושה מורגשת" – .Felt Sense

תרפיה יכולה להתקדם ללא התמקדות. מילים, רגשות חדשים, זיכרונות שעולים, התנהלות חדשה, יגיעו בזמן שלהם בתוך התהליך הטיפולי. התמקדות היא דרך שיטתית לאפשר לדברים לא ידועים, סמויים, מרומזים, להיפתח בתוך הטיפול. 

גישת ההתמקדות מדגישה את הנוכחות עם כל החוויה הפנימית, את ההקשבה לניואנסים העדינים של התחושות המורגשות. המטפל פחות מפרש ויותר מקשיב, הוא מהדהד ו"מחזיר" למטופל את דבריו, תחושותיו, רגשותיו, תנועותיו. אחרי הכל, אומר ג'נדלין, "התהליך הפנימי מתרחש לא רק בתוך המטופל אלא גם בתוך האינטראקציה עם המטפל. המטופל חווה עצמו באינטראקציה זו. אם האינטראקציה שלילית וחסומה, התכנים הפנימיים יעוצבו מתוך חוויה זו. בדרך כלל, לא נוכל להפנות את תשומת הלב של המטופל אם נתעלם ממה שתשומת הלב שלו מופנית אליו. בדרך כלל נצטרך תחילה להגיב לכך. כשאתה נשמע, תוכל להיות משוחרר מכל מה שזה, ולהקשיב למה שנאמר לך. אך כל עוד המסר הפנימי שלך לא נלקח בחשבון ומקבל הכרה, אתה תמשיך להעביר את המסר הזה ולא תוכל בקלות לקבל משהו אחר".

 

              פרק 3 - שמונה מאפיינים של צעדי התהליך החוויתי/ יוג'ין ג'נדלין

על מנת להבין את צעדי השינוי בתהליך הטיפולי, עלינו להתבונן עליהם מבפנים. אנו בודקים את התהליך של המטופל ודוחים את הדיון על התערבויות המטפל.

המבט מבפנים עשוי להיות לא מוכר לכמה מהקוראים. זוהי נקודת מבטו של האדם שחש, מתמודד, ונאבק עם שדה של חוויות חיצוני ופנימי. שם אנו מוצאים מחשבות ותפישות וביחד איתן ישנה חוויה גופנית המורגשת ישירות.              החוויה הגופנית הופכת מובחנת יותר כאשר היא מקבלת תשומת לב.

 

"המקור"  המורגש ישירות :

משהו עשוי לעלות מתוך התת מודע, מבלי שהאדם יוכל לחוש את המקור של זה. למשל, אדם יכול להיזכר בחלום : מחשבה עשויה להופיע, דימוי עשוי לקפוץ, רגשות חזקים עשויים לפתע להציף. פעולה ומשחקי תפקידים עשויים לעלות באופן ספונטני. זה נהוג להניח שכל אלה עולים מרובד כה עמוק של התת מודע ולכן אדם אינו יכול לחוש את מקורם. אך זה בכל זאת אפשרי (בעומקים שונים) לחוש את המקור ישירות.

מודעות ישירה אל אזור החיץ אשר בין המודע והתת מודע יכולה להתרחש. למשל, אם מישהו בוכה ניתן להפנות את תשומת לבו "למקום הבכי" ממנו הדמעות מגיעות. או אם מופיע רגש חזק, ניתן להתמקד על התחושה הפנימית אשר הרגש הוא חלק ממנה. כאשר קופץ דימוי, כדאי שלא יישאר ויזואלי בלבד. יכולה להתלוות אליו הרגשה גופנית, אולי איכות או הילה. דימוי שכזה אינו רק משהו  תמוה ובלתי מובן  אשר ניתן להיות מוסבר על ידי פרשנויות בלבד. תהיה כמו כן הבנה פנימית אשר אינה קונספטואלית ולא יכולה להיות מדוברת. הדימוי יכול להוביל אל התופעה הישירה והמורגשת של עצמו. אפילו בשיחות רגילות, יכול אדם להפנות את תשומת לבו פנימה כך שיופיע משהו שניתן להרגישו ישירות. אפשר לעצור ולחוש את המקום בו האדם מנסה לגעת, אותו מקום ממנו האדם מדבר. התחושה הזו היא תמיד יותר עשירה ממה שאדם יאמר במילים, ואין אפשרות לדעת הכול לגבי מה שזה או מה  שיכול להיות בתוכו. זה מה שאני מתכוון באומרי " המרומז/החבוי" (the implicit).

ללא הרגשה ישירה זו את המקור, המטופל יכול לחוות אך ורק את מה שהופיע.

ויהיה ניתן להוסיף על כך פרשנויות בלבד. למטופל אין את החוויה הישירה של המקור ואין תמריץ לצעד נוסף. יש רק את החומרים שעלו ואת פרשנויות המטפל.

במקום זאת, אנו נראה כאן שהמקור של מה שהופיע יכול להיות מורגש ישירות. יסתבר שזה יכול לעשות הבדל רב בתרפיה ובהתפתחותו של אדם. בהמשך הטקסט  אנסה לתאר את המאפיינים של התחושה הישירה הזו.

 

 

חוסר הבהירות הראשונית  :

 

התחושה הישירה של המקור המרומז היא תמיד לא ברורה בתחילה :מעורפלת, מטושטשת ואינה ניתנת לזיהוי כרגש מובחן. למרות זאת זה מורגש באופן מובחן. לחוות משהו אשר עדיין אינו ברור, שונה בתכלית מלחוות רגש. אנו יודעים בבירור שאנו כועסים או עצובים או שמחים. זה שונה מ"רגשות" מוכרים גם בכך שזה לא מתאים לקטגוריות  אוניברסליות.

 " איך אני מרגיש כאשר...." עשוי להיות מאד מוכר. מה שאדם חש ב"אזור החיץ" אינו ברור, במובן שאין יודע האדם מה לומר עליו או איך לאפיין את זה. למרות זאת, זה ברור ללא שום ספק, שיש לזה את האיכות הייחודית של עצמו.  לא ניתן לשכנע את האדם על אי קיימות האיכות הזו שאין לה שם, ולא ניתן לגרום לאדם לחוש זאת כמשהו אחר. מנקודת מבט זו מאד ברור.

קחו למשל אדם אשר מספר לכם על בעיה. לאחר 20 דקות הוא עשוי לעצור ולהפסיק לדבר. התחושה היא שכול מה שיכול היה להיאמר בקשר לזה, נאמר- ועדיין ...הבעיה מורגשת כיותר ממה שנאמר. ה"סף" מורגש אך הוא אינו ברור. באותו הרגע לא היה מסוגל האדם  לנוע הלאה אל תוך ה"סף" הזה, אך זה שם. אי הנוחות של הבעיה היא הסף. זה יותר ממה שניתן לומר. האדם כעת עשוי למלא את הזמן בדיבור מכיוון  שזה לא מרגיש נוח להישאר בשקט. בזמן הדיבור עלול האדם לאבד את התחושה הגופנית של הסף.

אנו יכולים לשים לב לחוסר הבהירות של סף הפחד בדוגמא שלנו : לגשת לאדם מושך במסיבה. לאנשים מסוימים יהיה זה סף לא ברור כסוג זה : " אני חושב שאני יודע מה קיים בתוך הפחד... זה קשור לכך שתמיד פחדתי לקחת החלטה בעצמי. אני פוחד שזו תהיה טעות. אבל...אממ..." – אדם זה חש את הסף. "אממ"...הוא התחושה המורגשת. או, במידה ונראה שאין שם דבר, תחושה לא ברורה אך מובחנת עשויה בקרוב להופיע.

לעיתים נראה שלזמן ממושך אין שום סף לחוויה של אדם. בדרך כלל התחושה היא שהסף חסר משום שקצב הדיבור של האדם הוא מהיר מדי. להישאר עם משהו המורגש ישירות דורש כמה רגעים של שקט. זה עלול ליצר חרדה. אנשים רגילים להמשיך ולדבר, לעבור למשהו אחר ומיד להמשיך ולעבור לנקודה הבאה. בדרך זו אנשים לרוב נשארים מחוץ לעצמם. דרך נוספת בה המטופלים נשארים מחוץ לעצמם היא לנזוף בעצמם כאילו הם קול ביקורתי חיצוני. הם כועסים על הבעיה ולמרות שהם חשים אותה ישירות, הם לא מזמינים את התחושה הישירה של הבעיה לדבר אליהם  הלאה. הם מתעלמים מהסף וחוזרים שוב ושוב על "החבילה העיקרית". (הנדריקס 1986)

אך אני אראה כיצד ניתן לעזור להם לעצור, להיכנס פנימה, כיצד לסייע להופעתו של הסף הלא ברור והמורגש ישירות.

 

זה מתרחש באופן גופני :

 

התחושה הישירה של אזור החיץ מתרחשת בדרך גופנית, תחושה פיזית סומטית. זה מורגש בבטן או בחזה או בגרון, במקומות ספציפיים, לרוב במרכז הגוף. זהו סוג מיוחד של הרגשה גופנית, ואני אתאר אותה ביתר דיוק בהמשך. זה מורגש מבפנים, בשונה מתחושה פיזית חיצונית כגון שריר תפוס או אף מדגדג (יש להם אכן תפקיד, אך שונה).

באופן משונה למדי, רבים האנשים אשר אינם יכולים לחוש את גופם מבפנים. למשל אנשים מסוימים יוכלו לחוש את קצות אצבעותיהם רק במידה והם קודם כל יניעו אותן. חלקם אומרים שהם חייבים ללחוץ את האצבעות בתוך הנעל. אין ספק שגם לאנשים אלה ישנם רגשות עזים, אך הם ממקמים אותם באופן כללי או מסביב או בתוך ראשם. במקרים אלה, ללא הליכים מיוחדים יישאר הגוף לא מעורב בתהליך התרפויטי.  אך אדם זה יכול במהירה ללמוד לחוש את הגוף מבפנים (" איך זה בחזה או בבטן שלך עכשיו ?") ויגלה שכל עניין יכול ליצור תחושה גופנית מיוחדת. זהו מאפיין במובן זה שראשית זה אינו ברור, אך בהקדם מוכיח עצמו כמקור ממנו מתגלה ועולה המורכבות החווייתית של כל בעיה באשר היא.

המונח של פרויד "סף המודע" מתייחס למשהו שונה מזה : הדבר אליו אנו יכולים להיות מודעים אם נבחר, כגון זיכרונות ורגשות. לעומת זאת, הוא חשב שחומרים מתת המודע לא יכולים להיות מורגשים בכל רגע שנחפוץ בכך. פרויד חשב במונחים של תוכן, "החומרים". בשבילו סף המודע היה התחום של חומרים זמינים.

הדבר אליו אני מתייחס כאן היא השכבה של תת המודע אשר עשויה לעלות בהמשך. זה מורגש תחילה סומטית, עדיין לא ידוע ופתוח, עדיין לא בסף המודע. לפרויד אין מונח מוגדר לשכבה הזו.

כמו כן אין לזה מונח בשפה המקובלת. אנו מכנים זאת כעת התחושה המורגשת. לפעמים קראתי לזה "הרפרנט הישיר".  הטכניקות של "האסוציאציות החופשיות" של פרויד ושל החלומות האקטיביים של יונג, היו חסרות לעיתים את האפיון הסומטי הזה. במקרים אחרים זה כלל את האפיון הזה אך ללא ציון ספציפי. למשל, באסוציאציות חופשיות "מעצור" עשוי לעלות- פרויד יפרש את המעצור הזה. המטופל התמקד במרומז על המעצור- אולי אי נוחות שמורגשת ישירות אשר הורגשה בתחילה כבלתי חדירה. אך הרגשה ישירה זו לא הודגשה. פירוש מדויק עשוי אז ליצור תפנית ולפתוח את המעצור.

לכמה מקוראי, תשומת הלב פנימה הנבדקת פה תהיה מוכרת. הם יודעים כיצד לעבור ממילים ומחשבות של אדם אל עבר הגוף, או לפחות לפנות לרגשות. קוראים אחרים עשויים להזדקק למעט עזרה לעקוב אחרי זה. כדוגמא, לעיתים אתם מחליטים שאתם רעבים מכיוון שלא אכלתם זמן מה. אך בדרך כלל אתם חשים ישירות בגופכם האם אתם רעבים או לא. בדומה לכך, אתם יכולים לבדוק ישירות האם אתם חשים נוחות בפנים.

התחושה הגופנית הישירה באזור החיץ, אשר נחוות תחילה לא ברורה, אינה תחושת גוף רגילה. אין זה רגש, או מחשבה, או תוכן שניתן להגדירו.

אופן החשיבה הרגיל שלנו מחלק חוויה להוויות נפרדות: מחשבות, רגשות, זיכרונות, תשוקות, תחושות גוף וכך הלאה. בדוגמא שלנו בתחילת הפרק, אתם חושבים שאין מה להפסיד בעקבות פניה לאדם (במסיבה). אתם חשים מתח ופחד, ונוסף לכל כועסים על עצמיכם. אתם עשויים להיזכר בזמן אחר שזה התרחש ואולי אף זיכרונות ילדות. אתם חפצים באדם או רוצים ליצור קשר. אתם מדמים עצמכם עושים זאת. אתם חשים בגוף את הלמות ליבכם.

חוויות אלה מופרדות אחת מהשנייה. אם הייתם כעת אומרים לעצמיכם : " איך אני חש גופנית את המצב הזה בשלמותו ?" אפילו השאלה מבלבלת. זה מערב דרך מיוחדת של חישה. אנו רגילים להתייחס אל משהו "פיזי" ו"גופני" כתחושות בלבד. האם אנו יכולים לחוש מצב באופן גופני ? בדרך כלל אנו חושבים על "מצב" כמשהו חיצוני, ואנו מפרידים אותו מהפנים שלנו.

נניח שהחגורה שלכם מרגישה לוחצת מידי. אתם משחררים אותה ומרגישים טוב יותר. הלחץ היה הרגשה גופנית. אך נניח שאתם משחררים את החגורה והלחץ עדיין נשאר ? זוהי התחושה הגופנית שלכם לגבי המצב.

 

כשאנו אומרים "להרגיש", אנו מתכוונים לרגשות ידועים כגון "לפחד" או "לכעוס". אך יכולה להיות לאדם הרגשה מאד מובחנת אשר עדיין לא פתוחה לחשוף את תכנה. זוהי התחושה המורגשת גופנית.

לפעמים, אך לא לעיתים קרובות, יש לנו חוויות שמשלבות בין מחשבה, רגש, רצון, דימוי או סתם תחושת גוף. כמו כן, תחושה מורגשת  אינה שילוב  של כמה מהן יחדיו. היא נבדלת מכולם, למרות שהיא יכולה להגיע ביחד עם כמה ממרכיבים אלה. זוהי תחושה גופנית של מצב מסוים, בעיה, או אספקט בחייו של אדם.

בדרך כלל, צריך ראשית לאפשר לתחושה המורגשת להופיע. היא אינה נמצאת שם מלכתחילה. התחושה המורגשת היא חדשה. היא אינה נמצאת שם כאובייקט המורגש גופנית. היא מגיעה רעננה, בדרך הדומה לאופן שדמעות ופיהוקים עולים בנו.

התחושה המורגשת בדוגמא שלנו אינה הפחד- למרות שהפחד הוא חלק ממנה, כמו כל חלק אחר מהבעיה בכללותה. אין היא הלמות הלב, הזיכרונות, הכמיהה לגשת, ולא הכעס אל אי המסוגלות לכך. אם תשומת הלב תופנה למרכז הגוף, התחושה המורגשת תוכל להתהוות. היא תופיע, אנו נאמר - "מסביב" או "מתחת" או "ביחד עם" הלב ההולם או כאיכות גופנית שהזיכרונות מביאים.

בעזרת תרגול יוכל אדם לאפשר לחוויה משונה שכזו, שאנו מכנים כעת "התחושה המורגשת", להופיע. אנשים רבים מתחום הפסיכותרפיה ומחוצה לה למדו זאת  או מצאו זאת (ראה ג'נדלין 1981). עם מחויבות של זמן לתהליך, נראה שכל סוג של אדם יכול לבודד את התחושה המורגשת, מאנשים מאושפזים המתויגים כ"פסיכוטיים", עד לסטודנטים בקולג', ילדים, אנשים יוצרים-  כל אחד.

 

התחושה המורגשת היא כולית:

 

 התחושה המורגשת מאופיינת בכך שהיא נחוות כשלם מורכב. אדם יכול לחוש שהיא מכילה מורכבויות ומארגים רבים. אין זה אחיד כמו חתיכת ברזל או חמאה. נהפוך הוא, זו  מורכבות שלמה, זה ריבוי המרומז בתחושה יחידה.

ביחד עם הופעתה של תחושה גופנית יחידה מגיעה הקלה, כאילו שהגוף מודה על הרשות ליצור את  הווייתו כשלם. התחושה הגופנית הופכת למשהו בפני עצמו, עובדה, נתון, משהו אשר נמצא שם.

לאדם יש את ה"משהו שנמצא שם". זה משהו שיש לכם, אך לא משהו שהנכם. קודם לכן הייתם ההוויה הזו. כעת אתם ההוויה החדשה והמתמשכת, תוך שאתם חשים כיצד הייתם. מה שהייתם קודם זה כעת משהו שיש לכם כאן לפניכם. זה הפך לאובייקט אליו אתם פונים.

 

צעדי שינוי מופיעים מתוך התחושה המורגשת:

 

כאשר מופיע צעד מתוך התחושה המורגשת , הוא משנה את כל המערך. זה עשוי להיות צעד גדול ודרמטי או צעד מאד קטן, אך זה שינוי בטבע של השלם. שינוי או תפנית כזו נחווים בבירור בגוף.

ישנה תחושה של המשכיות, השלם המורגש משתנה, וההשתנות נחוות באופן ישיר ומורגש בגוף.

 

כל צעד יקרב את האדם להיות עצמו:

 

בכל צעד או תפנית כזו אדם מרגיש עצמו באופן שונה. בצעד חוויתי כזה מתגלה ה"יותר" בקשר למשמעות ה"עצמי". צעד כזה הוא (אולי צעד קטן) התפתחות השלם המרכזי של האדם.

כאשר אדם חש את השלם הזה כאובייקט, נוצר הבדל בין העצמי לבין התחושה הזו. " זה שם. אני כאן". ישנה אי- הזדהות מוחשית (זו דרך אחת לומר זאת). "הו...אני לא זה !" התחושה המורגשת מאפשרת לאדם לגלות שהוא אינו התחושה עצמה. כשיש תחושה מורגשת, הופך האדם להיות עצמו באופן עמוק יותר.

 

 

הצעדים הינם בכיוון של צמיחה:

                                                                                                      

לצעד יש את כיוון הצמיחה של עצמו. לא ניתן לכפות את הכיוון. עדיין זה מאד עוזר לדעת כיוון צמיחה מהו. לעת עתה, אהיה מסופק אם הקורא יבחר לפרש את טענתי שלתהליך יש כיוון, כערך שאני (ומטפלים כמוני) מייחסים לתהליך זה. הבה נדחה, אפוא, את הדיון בשאלה האם אני קובע אותו או האם הוא נובע מעצמו. בכל מקרה זהו מאפיין הכרחי. זוהי התפתחותו של האדם.

ההשוואה לקתרזיס תעזור להעביר את כוונתי. בוא נניח שאדם נשטף ברגשות עזים של כעס וזעם, כעס גדול הרבה יותר ממה שהאדם מסוגל להכיל או לנהל. בתרפיה זה עשוי להתגלם בצעקות, בעיטות או לחבוט בכרית. האדם עשוי להרגיש טוב יותר לאחר מכן. אנשים מגלים כמו כן שכעס לא מחסל אותם. אך במהלך הבעת הכעס האדם עלול לחוש שהוא נסחף כמו קליפת אגוז על מי האוקיאנוס.

בניגוד לכך, כאשר המהות הפנימית או העצמי הפנימי מתרחב, זה מחזק ומפתח, ה"אני" נהיה חזק יותר. האדם-  אני מתכוון למהות המתבוננת מאחורי העיניים- נעשה קרוב יותר לעצמו. העוצמה המתחזקת וההתפתחות של האדם הינה מהותית לתרפיה מוצלחת.

גם בקתרזיס יכול האדם להתפתח, אך לעיתים קרובות זה משאיר את האדם להרגיש עצמו קטן וחלש כמקודם. האדם עשוי להיות "בקשר עם רגשותיו" אפילו באופן גופני, אך עדיין לא מתרחשת. צמיחה.

אדם מתפתח כאשר התשוקה לחיים ולעשייה נעה עמוק בפנים, כאשר התקוות והכמיהות מתעוררות, כאשר תפיסותיו והערכותיו של אדם מכילות וודאות חדשה, כאשר המסוגלות לעמוד על מה שנכון לאדם גדלה, כאשר אדם יכול להתייחס ולהתחשב באחרים ובצרכיהם.

האייטם האחרון כאן אינו סותר את האחרים. אדם נהיה מסוגל לחוש את קיומו בנפרדות, באופן יציב מספיק כדי לרצות להיות קרוב לאחרים כפי שהם באמת. כאשר אדם נשאב אל תוך משהו אשר מסקרן באופן ישיר וכאשר אדם רוצה לשחק, זוהי התפתחות . זוהי התפתחות, כאשר משהו שהיה זמן רב בשקט וללא תנועה, מכווץ וסתום, מתחיל לנוע בפנים, ואנרגיית חיים זורמת בדרך חדשה.

אך כיצד מופיעה צמיחה כזו בתחילה ? כמובן שנוכל להבחין בתוצאה במידה והצמיחה הזו מתרחשת לאורך זמן מה. אך כיצד הרגעים הראשונים של צמיחה זו יכולים להיות מובחנים, כך שנוכל לסייע לה או לפחות לא להפריע לה להתרחש ? מה הם הנבטים הירוקים הראשונים שלה? מה עושה האדם אשר עלול  להיראות לא מסעיר במיוחד, אך מוביל לתוצאה זו של צמיחה?

לפני שהתפתחות כזו נעשית גלויה, ישנן הרבה תנועות קטנות, הרבה "פכפוכי" אנרגיה אשר שואפת לחיות ולהתפתח. הן יכולות להגיע עם כל צעד קטן שהוא.

 

אנו יכולים להבחין בכך בדוגמא שלפנינו מתוך מפגש טיפולי ראשון :

מטופל: " היא אמרה שהייתי חסר רגישות. היא אמרה זאת שנים לפני שהתגרשנו. וזה נכון, היא יכלה לשים לב להרבה דברים באנשים אחרים ואני לא הבחנתי בכלום".

מטפל: "זה נראה אמיתי מה שהיא אמרה".

מטופל: " כן, זה היה נכון. הייתי רוצה לשנות את חוסר הרגישות שלי. זו סיבה אחת שבגללה הגעתי לטיפול. אני לא רוצה להיות אדם לא רגיש.  אך בכל זאת, עברתי דרך ארוכה. כשהייתי צעיר לא ידעתי דבר בנושא רגשות".

מטפל: "כשאתה מביט לאחור אתה מרגיש די טוב כשאתה שם לב כמה התקדמת".

מטופל: "אני הצלחתי להגיע כמו כן, לתפקיד הנוכחי בעבודה, שהוא די בפסגה, ואני לא נחשב אדם קשה".

מטפל:  "עשית זאת מבלי להיות אדם רע".

מטופל: " (בוכה) שכה אחיה ! אני לא יודע מדוע אני בוכה. זה מטופש".

מטפל:  "משהו גואה בך וזה אומר: אני לא אדם רע !"

מטופל: "האם זה מה שזה ?"

 

מטפלים מסוימים לא היו יודעים לשים לב וליצור קשר עם מה שהמטופל הרגיש בקשר לכך שהוא עשה דרך ארוכה (ראה את האמירה המודגשת למעלה). ללא תשומת לב לזה הוא לא היה אומר את האמירות החיוביות האחרות. מטפלים מסוימים רגילים לעבוד אך ורק עם מה שלא עובד. לעיתים הם מתעלמים מתנועות חיוביות אצל המטופל.

 

בדוגמא זו קל לראות מה כוונתי באומרי כיוון צמיחה, מכיוון שהוא אמר עוד דברים חיוביים, ומכיוון שהתוצאה הייתה דרמטית. ההוויה הפנימית שלו קמה לחיים כשמוטיבציות החיוביות שלו ומאמציו הובחנו על ידי המטפל ועל ידיו. כשמשהו מזה נגע בו בפנים, הוא בכה.

המטפל אמור לא לקחת צד: המטפל לא אמר שהוא לא אדם רע, או שגרושתן טעתה. זה הספיק להגיב לתפישה של המטופל, באופן מובחן מתפישת אחרים. אנו מוצאים שיש בתפישות הללו משמעות קוהרנטית פנימית . כאן, אדם כל כך ביקורתי, מקבל הכרה על התפישות של עצמו. זה מוביל אף אותו לתת אישור לתפישותיו. כתוצאה מכך, הווייתו הפנימית אשר דוכאה והושקטה זמן רב, עולה ומופיעה. הוא מופתע ולא מבין כיצד זה קרה.

אך אפקט דומה לזה יכול להתרחש גם באופן פחות נראה. זה טוב באופן כללי לקחת פנימה ולומר בחזרה דברים חיוביים שהמטופלים מצליחים לומר על עצמם. זה מתייחס כמו כן לכל דבר שיש למטופלים בו עניין מיוחד, כל דבר אהוב עליהם, או כל דבר שמייחד אותם. אנו עשויים לראות או שלא לראות את הווייתם הפנימית מבעבעת, אך אנו יכולים לחוש שתגובה לדברים הללו מאפשרת רגע של קשר עם האדם שבפנים.

אין דבר חשוב יותר מהאדם אשר בפנים. תרפיה קיימת למען האדם שבפנים: אין לזה שום מטרה אחרת. כשהמהות הפנימית חוזרת לחיים, או אפילו נעה רק במקצת, זה אמיתי וחשוב יותר מכל דיאגנוזה או הערכה.

בתעתיק שאני מציג בפרק הבא, אתם תוכלו לשים לב שהמטפל מציע באופן אקטיבי ערכים מסוימים. אני חושב שאתם תסיקו קרוב לוודאי שזה לא הגורם לתוצאה. מאוחר יותר אנו נדון בשאלה זו בתשומת לב. כאן אני מתייחס רק לכך שכיוון של צמיחה הוא מאפיין של התהליך.

 

אין אנו זקוקים להשערות מטפיזיות שתהליך אנושי תמיד נע לכיוון של ריפוי.  אנו לא מעוניינים באופטימיות זחוחה. עם כל כך הרבה סבל והרסנות מסביבנו, אופטימיות הינה עלבון לאלה הסובלים. אך פסימיות היא עלבון לחיים. לחיים יש תמיד כיוון תנועה קדימה משל עצמם, ללא קשר לכל דבר אחר אשר עשוי אף הוא לקרות.

 

 ליווי או עידוד של כיוון צמיחה, זה דבר שונה בתכלית מלקדם סט של ערכים, או רעיון של "טוב"       ו"רע". תכנים לא נשארים סטטיים. מה שנראה רע, נפתח במהירה ומשנה את מה שאנו חושבים כרע.

לכן "טוב" ו"רע" צריכים להישקל מחדש ממש כפי שכל רעיונות של תכנים חייבים להישקל מחדש.

תיאוריה לא יכולה לכוון את התהליך עליו אנו דנים, מכיוון שיש לו את הכיוון של עצמו. אך תיאוריה

(סוג חדש של תיאוריה) יכולה "למצוא" את הכיוון הזה, למרות שלא ניתן להגדירו מבחינת תוכנו.  

        

אני מודע לכך שזה לא משכנע לומר שמשהו רע יפתח וייהפך למשהו טוב. הייתי נשאר לא משוכנע בעצמי עם כל מה שהיה לי זה מה שאמרתי כאן. התעתיק שאני מציג בפרק הבא יאפשר לנו ללמוד צעד כזה פירוט.

 

 צעדים ניתנים להסבר רק רטרואקטיבית:

 

לא ניתן לשער מראש או להסיק מה יהיה הצעד החוויתי. זה כמעט תמיד הרבה יותר ספציפי ובעל מרקם עדין יותר מכל השערה תיאורטית, אפילו במקרים הנדירים כאשר אדם מנחש נכונה. במבט לאחור, ברגע שהתרחש צעד, ניתן להסיק צעדים לוגיים רטרואקטיבית, כדי להתייחס לאופן בו הופיעה הבעיה לפני שהתרחש הצעד. לאחר השינוי ניתן להבין את ההתפתחות. אך לא ניתן לחזות זאת מראש. אדם צריך להמתין להתרחשות הצעד באופן קונקרטי.