יש את המילה "אני" יש לה מיקום במרכז החזה, שם היכן שהאצבע מראה, אני ואני ואני ואיך זה מרגיש להגיד אותי? האם ה"אני"הוא גאה וזקוף? אולי מדוכדך או ביישן או שפוף, האם הוא אומר את דברו בבטחה? אולי הוא שותק, מתעטף שכחה, אולי הוא מרגיש מלא וצלול, ואולי להיפך, חסר וחלול? ויש את כל העניין הזה שביני לבין עצמי. כאילו אנחנו שניים. "אני" ו"עצמי". שומר על עצמי, נותן לעצמי, יש לי או אין לי שליטה על עצמי, מחפש, אוסף, או מוצא את עצמי, "אני" שואל את "עצמי" לעומת "אני תוהה" ששם זה רק אני... מערכ

כבר כמה ימים המועקה רובצת. כחולה וכבדה במרכז החזה. מה עושים? מתמקדים! פניתי אליה, אמרתי "שלום". התנצלה מבוישת, לא רוצה להעיק. כשהיא מגיעה הכל מתקלקל, רוצה שאהיה שמחה. "כששמחה שערים נפתחים, דברים חדשים נוצרים." שאלתי אותה, את המועקה, למה היא זקוקה כדי להיות שמחה. "אם אדע שלכל אי נחת או סבל, יש משמעות, אהיה שמחה. שימחת המשמעות." היא ענתה "רוצה שתעבדי בשמחה" היא הוסיפה: "שמחה זו עבודה, דורשת התמסרות לדרך, לשמחת הלב. להישאר במועקה ובסבל זו עצלות, ויתור, כניעה" – הוסיפה, המשימה הי

היא באה לטיפול עייפה. "אין לי כוח" אמרה. "כל בוקר מתחיל במלחמה. לא רוצה לצאת מהמיטה." נגשנו להתמקד על זה. חיש מהר עלתה אימה. חור שחור, גדול ומאיים. מערבולת של פחד במורדות הבטן. היינו עם החור השחור. עם האימה המסתחררת. האימה רצתה להיות מוגנת. עטופה. יושבת, מכונסת, זרועותיה חובקות את הברכיים צמוד לחזה. מערסלת את האימה. כרכתי זרועותיי סביבה. מחזיקה את האימה ביחד איתה. חיבוק עוטף חיבוק. אט אט המתח השתחרר, הגב הרפה, הצוואר גם, הנשימה התרחבה והעמיקה, החור השחור בהדרגה התמלא ובמקומו

לילי הגיע לטיפול בחרדה. או יותר נכון, לא לטפל בה, אלא "להיפטר ממנה". שאקח ממנה את החרדה אחת ולתמיד. ובעצם היא צודקת, חרדה זה משהו ממש, אבל ממש, לא נעים. במהלך ההתמקדות, (אחרי הרבה הכנות מקדימות), ברגע אחד של חסד, הצלחנו להציץ ולראות את "כל העניין" מזווית הראיה של החרדה. ואיזו תפנית זו הייתה! גילינו שהחרדה מרגישה כמו מלכה! אף אחד לא יכול לה! כשהיא מגיעה כולם נעלמים והחרדה הופכת להיות בעלת הבית! עכשיו כשלילי חוותה את זווית הראיה של החרדה, משהו משמעותי במערכת היחסים שלהן (שלה וש