המרכז להתמקדות חברתית
יהודית פירסט
S.O.F - Social Oriented Focusing ©
מתלות לעצמאות בתוכנו ובינינו
לפני שנתיים אני ממקדת את גיא, עולה בו כעס, והוא אומר לי "טוב, אני חושב שאני אתמקד עם מישהו אחר...."
אני שומעת את זה, בשנייה הראשונה הרגשתי לא נוח, כי זה אומר שהכעס שלו עלי... ומתוך האי נוחות הזאת שגרמה לי להתכווץ, לקחתי נשימה עמוקה, ואמרתי לו יאללה בוא נעשה התמקדות חברתית. וחזרתי להיות כולי כאן נוכחת, לא מכווצת, לא מרגישה לא נוח, יכולה להכיל את כל מה שמגיע, כולל את כל הכעס שלו: שביקש "שחררי אותי..."
יכולתי לקחת את זה לכל מיני מקומות... לקחתי רגע לראות מה חווויה שלי עכשיו.
חוויתי שיש כאן "משהו" - איזשהו פלונטר שמבקש שחרור. משהו שקשור למשהו ביחסים שלנו ושזה תלוי גם בי וגם בו.
מצד אחד הרגשתי סוג של כאב אפילו אבל, ובאותו זמן חשתי גם הזדמנות למשהו שאני לא יודעת מהו, אבל מרגיש לי חשוב. משהו שצריך לקרות, שזה קשור בהמשך הדרך שלו, שלי, ושלנו.
זקופה, חשה את כל רוחב הכתפיים והלב, לב שגם מרגיש אובדן ואבל וגם חש שיש משהו שצריך לקרות, אמרתי לו: "גיאאני מזמינה אותך לטקס שחרור".
תוך כדי אמירה הרגשתי ממש כאב של פרידה בלב והידיעה שיש משהו שלא ידוע לי עדיין הייתה מתחת לעצמות הבריח. גיא, שלא הבין על מה אני מדברת, נלחץ. ואני, שיכולתי לחוש את הלחץ שלו, הרגעתי ואמרתי שתמיד אהיה אמא שלו, שתמיד אוהב אותו, אבל שמשהו מבקש שחרור. לא ידעתי מה, לא ידעתי כלום.
שלושה ימים אחרי זה נפגשנו, לא ידעתי מה הולך להיות.
הרגשתי את חווית הסף המוכרת לי מהתמקדות חברתית: עומדת על הסף של משהו שעומד לקרות, וחשה את הידיעה הפנימית שהדברים אחריו לא יהיו כמו הדברים לפניו. ידיעה, שיש משהו שאני עוד לא יודעת והגוף כבר יודע, איזשהו צעד שצריך להגיע מתוכי. משהו שאני צריכה לאפשר על ידי זה שאשחרר.
ישבנו אחד מול השני, הנחתי את הידיים שלי, מושטות אליו. הוא מאד התרגש, היו לו דמעות בעיניים, קצת לחוץ, הרגשתי כמו בטקס בו אני המשחררת, יש משהו שרק אני יכולה לתת לו. הוא שם את כפות הידיים שלו על שלי, הסתכלנו בעיניים, ופשוט חווינו.
התרגשתי ולא ידעתי מה אני הולכת להגיד או מה הולך לקרות גיא שאל "אז מה עושים?" ואמרתי "רק רגע, לא יודעת מה, בוא רגע נהיה..."
שנינו התחברנו פנימה וזה לזה, חווינו, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו: "גדלת!" יכולתי לחוש איך הוא גדל, והוא הנהן... שנינו ידענו על מה אני מדברת. אמרתי לו: "הפכת להיות אדם בוגר בעולם..." החוויה הייתה ששנינו יודעים בדיוק על מה אני מדברת.
אמרתי: "לעולם אהיה אמא שלך, לעולם אוהב אותך... ואני משחררת אותך להמשך חייך". יכולתי לחוש כיווץ ואובדן וצער בלב. וגם גאווה של אם, ותחושה שאני בלב שלם משחררת. יכולתי לראות אותו עוד יותר מזדקף וגבוה, והיו דמעות והתרגשות והתחבקנו וסיימנו את הטקס.
משהו עמוק השתנה. השתחרר. אנחנו לא רק אמא ובן. אנחנו גם שני אנשים נפרדים והיחסים שלנו נפלאים...
יומיים אחרי הטקס גיא התקשר ואמר, "אמא, אבל אם את צריכה עזרה במחשבים תגידי".
הבנתי שחוסר האונים שלי עם הטכנולוגיה גם כשאני לא אומרת כלום, הוא חש את הוייבס של זה... מרגיש את חוסר האונים שלי וזה לוקח לו את החופש. ממש יכולתי לחוש איך אני כובלת אותו עם חוסר האונים שלי.
חייכתי לעצמי ואמרתי לו "גיא, זה בסדר, אני עצמאית. אני אבקש ואתה יכול להגיד לי לא, ואני יכולה להיעזר באנשים אחרים. אני יכולה לפנות לבעלי מקצוע, הכל בסדר. הייתה חוויה שזה באמת בסדר ואז הבנתי.. עלו לי עוד שלושה אנשים שאני אוחזת בהם בתלותיות שלי.
התקשרתי לראשון ואמרתי לו משהו דומה והוא צחק ואמר "שמח לעזור לך" והשנייה אמרה "מה פתאום שמחה לעזור לך!"
טלפנתי לשלישית, מישהי נוספת שתמיד הייתה כמו ילדה קטנה... שאין לה מלים. הרגשתי שאין לה חופש לבוא להתמקדות חברתית, שהיא מרגישה שהיא חייבת לבוא. אמרתי לה "חביבה, אני אוהבת אותך, את לא צריכה לבוא להתמקדות חברתית. אם את רוצה תבואי, אבל את לא צריכה, הכל בסדר". מאותו רגע היא באה והפסיקה להיות ילדה קטנה, שלא יודעת ושאין לה מלים. עכשיו היא נוכחת.
הבנתי כמה התלות זה מקום שאין בו חופש וכמה הוא לוקח את החופש לאדם האחר. הרגשתי שמול אותה בחורה ומול גיא אני גדלתי ובכך אפשרתי גם להם לגדול, ומזה נולדו כמה מפגשים בחברתית על "מתלות לעצמאות בתוכנו ובינינו".
יכולתי לראות שהחלק העצמאי שלי יכול לתת לחלק התלותי שבי אבל הוא, התלותי, רוצה לקבל מענה ממישהו אחר... החלק התלותי אין בו חופש והוא לוקח, כמו שואב לאחר את החופש ומיצר אשמה אם לא נענים לו.
החלק העצמאי שלי יודע שימצא פיתרון ומשאיר לזולת חופש להסכים או לסרב. בהתנסויות בהתמקדות חברתית יכולתי לראות איך באינטראקציות השונות לפעמים אנשים תלותיים גורמים לי להרגיש נהדר, עוצמה ורצון להושיע, ואיך אחרים התלותיות שלהם סוגרת ומרחיקה אותי...
מאז אני מבינה כמה תלות ועצמאות זה פקטור בקשר, כמה זה מורכב ואיך אני יכולה להיות בקשר משמעותי מבלי שהאחר יצטרך לפתור לי בעיות ומבלי שאני אצטרך לפתור לו. איך אפשר להיפגש מתוך חופש ולא מתוך נזקקות.
האינסטאנס הוא טקס השחרור לגיא, הכעס, השהיה אתו, ההבנה שאני לא יודעת מה שצריך לקרות, משהו שאני צריכה לאפשר, היכולת להיות עם הכאב והאבל וצעד הגדילה שמעבר, ולראות מתוך המקרה הפרטי איך זה שולח זרועות לכל כך הרבה מרחבים אחרים ואיך אפשר לעשות את זה גם עם אחרים... משני הצדדים של התלות והעצמאות.
איך ממקרה פרטי יכולתי לראות בכמה הרבה מקרים אני עושה את זה. אפילו כשאני מספרת משהו, האם מספרת את זה מהמקום השלם העצמאי? או ממקום החסר הנזקק השואב שלא רוצה שאמצא לו פתרונות? כמה אנחנו מופעלים ומפעילים...
ההסכמה להיות בחוויית הסף הזו, של עמידה על הקצה של המוכר והידוע, להתמסר לרגע, לסמוך ולתת למשהו להיווצר, להתגלות. להתוודע לזה ביחד, בצעד של צמיחה הדדית שקשורה לאינטראקציה ולעכשיו. כי בזמן אחר, מול אדם אחר, יקרה משהו לגמרי אחר.
בהתמקדות חברתית אנו מחליפים פרטנרים לאורך התרגיל ומגלים איך בכל מפגש נפתחים מרחבי חוויה שונים, מתרחשים ומתפתחים דברים לגמרי אחרים.
