מכירים את הקול הפנימי הזה שגורם לנו להרגיש לא בסדר? אשמה, בושה, חוסר ערך,
שנהיה "בסדר" רק כש... לרוב הוא נחווה כמו "אמת אובייקטיבית". פשוט נכון. ובתוכנו
פנימה משהו מתכווץ ומתפתל בתגובה.
אגלה לכם סוד. הקול הפנימי הזה, המבקר הפנימי שלנו – הוא עצמו בעצם פוחד.
וככל שהוא קולני יותר, ככה הוא פוחד יותר.
ובעצם הוא לטובתנו. הוא לא רוצה שנפגע. אלא שבדרכו המוזרה, הוא משיג את ההיפך.
לרוב, הוא לא מצליח להניע אותנו לפעולה, או לשנות אותנו. הוא רק יוצר קונפליקטים
פנימיים וגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו.
כשאנחנו מתמקדים על אותה ביקורת, חיש מהר אנו מגלים ממה היא חוששת, מה היא לא
רוצה שיקרה, מה היא לא רוצה שנרגיש. (לא רוצה שנשמין/שניכשל/ש..., לא רוצה שנרגיש
דחייה/חוסר ערך/וכו)
ומה היא כן רוצה שיקרה ושנרגיש? היא רוצה שנרגיש טוב עם עצמנו.
כאן לרוב נוצר שינוי מאוד משמעותי. כעת הביקורת כבר לא פועלת נגדנו. היא הופכת ממקור
לקונפליקטים פנימיים ולתחושת חוסר ערך לתחושת חיוניות ולמוטיבציה.