רוצה להתעדכן בבלוג?
הגיגים ושיתופים אחרונים
Please reload

ארכיון
Please reload

חפש תגיות
Please reload

ביקורת בראי ההתמקדות החברתית

July 2, 2018


לא פשוט כל הנושא הזה של ביקורת.

אן וייזר קורנל אומרת שכשאין לנו ביקורת פנימית, הביקורת החיצונית היא רק משוב.

כלומר, נקשיב למה שאומרים לנו באופן ענייני, מה שרלוונטי ניקח לתשומת ליבנו, ומה שלא לא,

מבלי "לעשות מזה עניין" ומבלי להיפגע. 
אנחנו מגלים שאין לנו ממש שליטה על האופן שבו הצד השני מקבל את דברנו.

כל דבר שנאמר יכול להתפרש ולהתקבל כך או אחרת.

 

בהתמקדות חברתית אנחנו חוקרים את ציר המשובים החל ממחמאות וכלה בביקורת.

ומגלים שבאופן מפתיע, שגם את אלה, וגם את אלה לא פשוט לנו לקבל. (כמו שנאמר "לא מעוקצו ולא מדבשו"...). בעצם כשחושבים על זה, גם המחמאה היא סוג של ביקורת, שתיהן יכולות להחוות כ"קבלת ציון" שגם אם הציון הוא טוב וגם אם הוא רע, זו שפיטה.

ואף אחד מאיתנו לא אוהב ששופטים אותו.

 

הפעם אתייחס לנושא הביקורת:

 

חווית חיים
~~~~~~~~~~~~~~
"אנחנו צריכים לדבר", "מתי נוכל לדבר?", "אני רוצה לדבר איתך" "מתי יש לך זמן שנשוחח?"

איך שלא מנסחים את זה, משהו בנו נדרך ומתחיל להריץ סרטים. 
אוקי, אני כבר מבינה, מסיקה מסקנות, בטוחה שיודעת בדיוק במה מדובר, ובואי נחסוך מעצמנו את אי הנעימות, "ניפרד כידידים" - מכירים את זה?

מה בסה"כ נאמר, וכמה סרטים זה מריץ?
בעצם, כמה אנחנו באמת פוגשים את הזולת, 
וכמה אנחנו משליכים עליו את הסרטים שלנו?
~~~~~~~~~~~~~
יושבות זו מול זו. שותקות. חוות.
חשה התנגדות. הגב סוגר על הלב, מרגיש צודק. הודף. 
מתחת להדיפה ול"צודקת", ולמוכנות להלחם על צדקתי, 
מתגנבת לה תחושת אשמה. 
מכירה אותה היטב את האשמה הזאת.

כלום לא נאמר עדיין, אני בעמדת המבוקרת, והיא המבקרת. 
ולמרות שאין שום תוכן, המנגנונים המיומנים, שמלווים אותי חיים שלמים, 
ממהרים להתגייס וניצבים במלא עוצמתם להגנתי. שלא יכאב.

ובאותו הזמן ממש, היא יושבת מולי, חשה בתוכה את הפגיעות שלי, 
חשה אחריות גדולה, רצון להגן עלי מפני הביקורת שעוד מעט תבוא. 
רצון להגיד את המילים הכי מדויק שאפשר. 
מקסימום תועלת, מינימום פגיעות בנפש. 
~~~~~~~~~~~~~~~~
לרוב, כשמבקרים אדם אחר (כשמבקרים את עצמנו זה אפילו קשה יותר), אנחנו באים ושופכים. והוא או מסתגר, מתנתק או מתנגד, יוצא להתקפה נגדית. כל אחד ומנגנוני ההישרדות שלו. 

 

בהתמקדות החברתית, גילינו וחווינו, משהו אחר. 
זה היה אפילו מפתיע לגלות שכשאנחנו באמת נוכחים, מחוברים פנימה לעצמנו, ובאותו זמן גם רואים את הזולת, אנו חשים את האופן בו המפגש בינינו מהדהד בנו ומשהו חדש קורה. 
אני חווה אותי, חווה אותך, חווה את החשש שלי לפגוע, את החשש שלך להיפגע. כל אלו מקבלים מקום והכלה. קצב הדיבור מתאים לקצב קבלת המילים. אני מלווה את המילים, רואה איך הן מתקבלות ונשארת איתך.


הביקורת היא לא "סוף פסוק" או "שורה תחתונה", היא חוליה בתקשורת. 
אנחנו לא "אומרים והולכים", אלא מניחים ונשארים. ומשהו מיוחד קורה. 
נפתח מרחב חדש של יחסים.

 

כשאנו מתמקדים יחד עם הזולת, התחושה המורגשת שלי ושלו מחזיקים וכוללים את שנינו, ואת מרחב המפגש כולו. השינוי שמתחולל דרך המפגש מהדהד אל עברי ועברו, אל ההווה שלי וההווה שלו, אל העתיד שלי והעתיד שלו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשחוויתי את זה לראשונה, עלה בי דימוי:
ביקורת עבורי היא כמו להעיף חופן זרעים על שדה בור ולהמשיך הלאה. 
מה שייקלט, אולי ינבוט ויצמח. (אולי אפילו כבר לא אהיה שם כדי לראות).

בהתמקדות חברתית, אנחנו רואים את הקרקע ומטפלים בה בתשומת לב. מכינים את האדמה ביד עדינה ויציבה. מניחים ברגישות את הזרע, ממתינים, בודקים, ורק אז מטמינים את הזרע הבא. נשארים נוכחים. 
כך, בתנאים מיטיבים הזרע ייקלט, ינבוט, יצמיח שורשים, והיחסים שלנו יצמחו יפרחו וייתנו פרי. 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז, איך אתם עם כל הנושא הזה של ביקורת?

 

Please reload

עקוב אחרי
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square