אוטנטיות - מסכות ותפקידים - חלקי עצמי

 

לכולנו אוסף מסכות שונות למרחבי החיים השונים. מסכות חברתיות, משפחתיות, מקצועיות, תפקודיות. טקטיקות ואסטרטגיות בהן אנו בוחרים על מנת להסתיר איכויות מסוימות ולהבליט אחרות, ובכך להגדיל את הסיכויים שלנו להשיג את רצוננו במשא ומתן עם העולם/הזולת.

פעמים רבות זו אינה בחירה מושכלת, אלא חלקי עצמי מסכים/מסכות, מנגנוני הגנה שמגיעים "מעצמם" מבלי שנבחר בהם בחירה מודעת, לרוב במצבים בהם המערכת הרגשית שלנו חווה איום במרחב בינאישי חברתי. מסכה כגבול ביני לבין עצמי וביני לבין האחר.

ולפעמים המסכה חזקה מאיתנו. יש לה חיים משלה. מנתקת אותנו מהחוץ וגם מעצמנו במטרה להגן מפני כאב. אולם במרחב החברתי הבין אישי, כשאנו נפגשים עם אדם אחר, עסוקים ב"להראות ולהרשים" אנחנו לא באמת נפגשים. במקום בו המסכות שלנו נפגשות, אנו נותרים בודדים.

על מנת שבאמת נוכל להרוות את צימאוננו, את בדידותנו, עלינו להעז להיות פגיעים. וזה מאוד מאיים ומפחיד. אנחנו לא רוצים להיפגע. להיות חשופים עם לב פתוח ושרגל גסה תרמוס את חלקינו הפגיעים. האם אוטנטיות עם גבולות - בכלל אפשרית?

בהתמקדות חברתית אנחנו משתדלים לדבר פחות ולחוות יותר. הדיון התיאורטי אולי יעזור לנו להבין מה עומד מאחורי התנהגותנו, אך ישאיר אותנו במקום של הדפוסים המוכרים ולא יביא לטרנספורמציה המיוחלת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הצצה לרגע בהתמקדות חברתית

"במקום בו אינני רצויה, אני לא נשארת. היא אומרת, גבה נסוג מעט לאחור בעוד ידיה פרוסות לפנים, הודפות. שתינו חשות במסך שעולה וחוצץ בינינו. כן, אני מכירה את התחושה הזו היטב. מבפנים. מרגיש לי כאילו היא מדברת אותי. חשה את כובדם של הצער ואשמה בחזה. שמה לב לרצון שלי שלא תתרחק. למהר ולרצות אותה, לשכנע... ובו בזמן מפעפעת בי תחושת החמצה וחוסר אונים. מרגישה שאבוד.

 

גם את הצד הזה של האינטראקציה אני מכירה היטב. את שניהם, גם את ההודף, שלא נשאר רגע אחרי שמרגיש לא רצוי, וגם את הצד שנשאר, שמרגיש אשם וחסר אונים. תחושה גופנית ממש.

 

"מילים לא יכולות לעזור" היא אומרת. "אולי מגע, אולי הזמן..." היא אומרת. בודקת ולוקחת את ידי בידה. ואני, היד שלה לא מנחמת.

לא מרגיעה לי את כאב ההחמצה השורף. המילים כל כך חסרות לי עכשיו. שיחה אחת מתנהלת בין העיניים שלנו. שיחה אחרת נעה בין השתיקה שלי לשתיקה שלה. משהו אחר מהדהד בין הגופים. מסרים מורגשים. פורמת את סיבי הכאב שבי, מאגדת לפיסות של משמעות, מילים ברות תקשורת.

 

"אני מרגישה אותך מתרחקת" אני אומרת, מביטה להתרחקות בעיניים, "מצטערת אם פגעתי בך.... את חשובה לי, אני לא רוצה שתתרחקי" אני אומרת. רואה את החיים חוזרים לפנים שלה. הצבע גם. ואותה שבה ומתקרבת אלי.

 

ההסכמה לשהות בחוויה, לזהות את מרכיבי התחושה, מאפשרת לתחושה התמרה למילים, למשמעות, מספקת למסכה את התנאים הנחוצים לה כדי להרפות מהדפוסים ומאפשרת למנגנון העתיק לפנות את מקומו לתקשורת מחברת.

 

לכולנו מסכות ומסכים בחיינו. הם חשובים להישרדותנו ולהתנהלות שלנו המרחבים השונים של חיינו  החברתיים, המשפחתיים והמקצועיים. יש את המסכות בהן אנו בוחרים, ויש מסכות, מסכים אוטומטיים, מנגנוני הגנה שמגיעים ומשתלטים לגביהם אין לנו חופש בחירה. כשזה פשוט "קורה לנו". מסיטואציות מסוימות, או מול אנשים מסוימים... עד כמה אנחנו מודעים למסכות שלנו?/ עד כמה יש לנו חופש /החופש ללבוש ולפשוט מסכות בחיינו/ מי שולט במי? המסכה בנו או אנו בה?  מתי היא ביני לבין העולם?ומתי היא ביני לביני? מתי אם ואיך אפשר להיות גם "אני" אוטנטית וגם עם מסכה? (להתאים לקוד החברתי מבלי לאבד את האמת האוטנטית שלי). מה אנו לומדים על עצמנו מהמסכה, בחמלה לעצמנו ולמסכה שלנו למה אנו זקוקים על מנת שנוכל להיות בלעדיה?

ולפעמים העדר מסכה הי המסכה...