כאב צוואר

 

כאב הצוואר היה בלתי נסבל. לא כירופרקט ולא פיזיותרפיסט עזרו לי, גם לא דיקור סיני. מזה שנה ישבתי אך ורק פנים אל פנים עם האנשים איתם דיברתי, כל זווית אחרת של הצוואר הייתה בלתי אפשרית שלא לדבר על נסיעה אחורנית עם המכונית (מזל שיש מראות).

 

מישהו אמר לי משהו על פסיכותרפיה גופנית. כאילו, מה אתה אומר לי? שהכול בראש? ממש לא, הוא אמר, אבל הראש מחובר לגוף והגוף לנפש ויש לי בשבילך מישהי שתוכל לעזור. אחרי שנה הייתי מוכנה לכל דבר.

וכך הגעתי אל יהודית. היא סיפרה לי על התמקדות ועל טיפול גופני הכולל התמקדות. החלטתי להתמסר לטיפול, להשעות כל ביקורת ולראות לאן זה יוביל אותי.

 

הטיפול הראשון הסתיים, לאחר שיהודית הובילה אותי לדו שיח עם המקום הכואב, לאחר שהענקתי לו תשומת לב מרבית (לאחר שנה של הדחקה והרחקה), לאחר שהקשבתי למקום, למה שיש לו להגיד לי.

 

קמתי ממיטת הטיפולים, יהודית אמרה לי משהו והפניתי את מבטי אליה. פתאום קלטתי שהפניתי את הראש ולא את כל הגוף. זה עדיין כאב, אבל זה היה אפשרי.

כמובן שהגעתי לטיפול נוסף . עדיין הייתי זקוקה למגע עם התמקדות בצוואר הכואב שלי. שכבתי על המטה רפויה, יהודית מובילה אותי לחוש את הגוף וכשנשאלה השאלה האם ישנו מקום בגוף המבקש את תשומת לבי, היתה זו, להפתעתי, כף ידי הימנית שאותתה לי ואמרה שהיא זו שזקוקה למגע ועכשיו. ידי הימנית עבדה קשה בימים האחרונים, הקלידה שעות ארוכות, התמסרה לצרכים שלי וכעת בקשה את תשומת לבי, ביקשה הקשבה ומגע חם, כל אצבע ובעיקר האגודל. נעניתי לה וזכיתי בתודה על ההכרה בכל מה שעשתה בשבילי.

 

ככל שהיד נרגעה שב הצוואר  והודיע על קיומו, קורא לי ושואל האם אני עדיין זוכרת אותו, האם אוכל להקשיב גם לו. הסתבר שיש בתוכו חבל שזור ומהודק שיורד מתחתית הגולגולת עד לכתף, חבל שאיבד את כל גמישותו, מנסה בדרכו שלו לחסום את כל הלחצים המופעלים עלי. הוא אמר שהוא רוצה להרפות אבל חושש שהרפיה משמעותה הסרת ההגנות ממני ומי יודע מה עלול לקרות. הודיתי לו מעומק לבי על הדאגה שהוא דואג לי והרגשתי התגמשות קלה של החבל, אם כי הוא נותר עדיין ספקן לגבי שחרור מוחלט. הבטחתי שאחזור אליו.

 אחרי טיפול נוסף אני יודעת שהשיפור אינו רק בגלל שאני נורא רוצה שזה יעבוד. עובדה היא שהצלחתי להחנות את המכונית ברוורס. תענוגות קטנים של החיים.

 

טיפול בכאב צוואר: הצצה אל מאחורי הקלעים, לשיח-גוף שהתלווה לטיפול במגע

אורית הגיעה לטיפול בגלל כאב ממושך, מכתף שמאל ועד לצוואר.  על מיטת הטיפולים הנחיתי את אורית להעביר את תשומת הלב לגוף,  לסרוק אותו ולראות איזה מקום בגוף מבקש תשומת לב ומגע באותו הרגע.

באופן מפתיע, היתה זו  היד הימנית שכאבה ודרשה לא "רק" תשומת לב התמקדותית.  אלא גם מגע. היד שכל כך התאמצה, שעבדה בחריצות וברציפות המון שעות,  שיתפה שזה בסדר, שזה מה שהיא רצתה לעשות עבור אורית. תשומת הלב שאורית הפנתה אל היד גרמה להתרגשות רבה של היד,  קבלת הכרה, הערכה ותודה נגעו ללבה עד מאוד.

 

זה מה שרצתה כנראה וזה הספיק לה. הכאב עבר.

 

אפשר להמשיך ליעד הבא. לכתף השמאלית, אלא שכשנגעתי בצוואר, התעוררה נקודה אחרת של כאב. נקודה כואבת מאוד בעורף, שם בצד ימין, תפוסה וקפוצה, מחזיקה חזק.  הנקודה שיתפה שהיא מחזיקה בתוכה את כל הפחד מחוסר הוודאות.

"כדאי שאת לא תפחדי. כדאי שאת לא תתפרקי.  כי אם תתפרקי תאבדי שליטה, תחווי חוסר אונים וחוסר משמעות".

וזה, נקודת הכאב ממש לא רוצה שיקרה.   היא רוצה שאורית תהייה שלווה, שתחווה תחושת משמעות וערך.  וכמה התרגשות והקלה הייתה לה, לנקודה שם בעורף, כשקיבלה תשומת לב והקשבה,   כשיכולה היתה לשתף ולקבל הערכה לעבודתה המאומצת לניסיון שלה להגן על אורית.  

 

כעת היא יכולה להרפות ולהסכים שנעבור לכתף השמאלית.  בין הכתף והצוואר מצאה אורית חבל מאוד נוקשה, חבל שלא סמך, שהחזיק את כל האחריות על כתפיו, וכשרצה להרפות, לא ידע איך... מזמן שכח איך זה להרפות ולנוח.  היינו איתו גם במגע, גם בתשומת לב, גם בהקשבה.

השילוב של שיח ומגע והכרת התודה של אורית על הדאגה שלו הוביל להרפיה בסיבי החבל המתוח, ההידבקויות נפרמו ומשהו שם יכול היה להתמסר ולנוח.