התמקדות וזיכרון לטווח קצר

עומדת רזה וגבוהה בכניסה.

עיניה מחפשות בחשש אישור בתוך עיניי.

מחייכת, מזמינה אותה להיכנס.

כבר שנתיים. מידי שני בבוקר היא מתייצבת.

יודעת שעד שלא אפתח את הדלת, לא תזכור את פניי.

מאז האירוע ההוא, אין זיכרון לטווח קצר.

מסתובבת חרדה בעולם, הפנקס פתוח והיד רושמת.

לומדת כל יום את הכל מחדש. מתעדת בשקדנות.

לומדת לאט. מעט. מגלה ומאבדת. ואני איתה.

הסרעפת שורפת, הפה בוער.

ככה זה כשהיא מגיעה. החרדה.

רוצה להשתבלל, קטן קטן, להסתתר בתוך גומה.

הכי בטוח להמתין בסבלנות עד שהכל יעבור. החיים.

המילים מתפוגגות, לא משאירות עקבות. בינתיים. אמור להשתנות בשנים הקרובות.

ויתרנו עליהן. על השיחות. עברנו לגוף. לתחושות. לדימויים שמתפתחים לאמירות.

כל תחושה והסיפור שלה. שבלול, שרפה, גומה, ילדה, צלילים ומנגינה.

וככה שבועות, חודשים, הגוף זוכר את רוב מה שהראש שוכח.

משהו מתחיל להיבנות. רוקם תשתית סביב לתהומות.

פיסות פיסות ,תחושות תחושות, הן מתחברות לכדי תמונה שלמה.

לאט, מעט, ניסים קטנים, צעד אחר צעד.

שנה ועוד שנה, חזרנו למעגל העבודה.

והחרדה, אותה תחושה, שמגיעה בדרכה מוכרת,

שורפת את דרכה ממעמקי הסרעפת,

החרדה כבר לא מפחידה.

כמו ילדה בודדה, מסמנת, שנותרה לבדה,

שזקוקה לרגע של תשומת לב.

מנפלאות הגופנפש, הגוף שזוכר את מה שמזמן כבר שכחנו

הגוף שיודע הרבה לפנינו. שמחזיק תשובות לשאלות שטרם שאלנו.

תודה לזיכרון הגופני, שמיצר נתיבים חדשים להתגבר על החסר, למצוא תחליף למה שאבד.

ותודה להתמקדות - שמאפשרת לכל זה לקרות.