החופש לדבר, הזכות לבטא, הדרך לצאת מהמלכוד הפנימי

"שנים הייתי במלחמות פנימיות סביב דיבור בקבוצה.

מצד אחד, רצון עז לשתף, מצד שני בכל פעם שדיברתי

הרגשתי שדיברתי יותר מידי

(שזה מה שמעט משעשע בביקורת הפנימית: על אותו אירוע היא יכולה לייסר על דבר והיפוכו בו זמנית... שדיברתי יותר מידי ושדיברתי לא מספיק...) המאבק הפנימי הזה בין לדבר ללא לדבר לרוב הסתיים בזה שגם דיברתי וגם הרגשתי רע.

כל זה היה מאז שאני זוכרת את עצמי ונמשך עד עד שהתמקדתי על זה.

בהתמקדות מיד עלתה אי נוחות גופנית.

יכולתי לחוש בגוף את הרצון בחזה, ואת ההתנגדות בכתפיים. רגע אחרי עלה זיכרון ילדות. רוצה לדבר, אבל לא עכשיו, כי שומעים חדשות,

לא עכשיו כי אסור להפריע, לא עכשיו כי המבוגרים מדברים, (כן... היו זמנים...)

גיליתי ששני הצדדים- הילדה ש"חייבת" והמבוגר "המחנך"- ממשיכים שנים את הדינאמיקה

הזו בתוכי, בלי שום קשר למציאות העכשווית.

באותה ההתמקדות המאבק הסתיים.

הקול הביקורתי לגבי דיבור בקבוצה נעלם ונאלם.

למעשה, מאז גם "הצורך העז" לדבר, הפך מצורך לרצון. רצון חופשי.

במקומו הגיעה תחושה של חופש. חופש בחירה, חופש לדבר חופש להיות שקטה."

ההתמקדות מאפשרת לפגוש את "המעצור" - החלק שנשאר תקוע אי שם בעבר, בנבכי הלא

מודע שלנו, וממשיך לנהל אותנו משם. התהליך מאפשר לאותו חלק לשתף אותנו בפחד,

לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.