לגלות את סוד הכאב "שנים יש לי כאב מאזור הגב התחתון מקרין לברך. תופס אותי כשאני עושה הליכות, זה בא והולך, בא והולך, הייתי אצל כירופרקט כזה ואחר שנים..." התמקדנו על הכאב הזה. "פתאום במהלך התמקדות הרגשתי שזה קיבל צורה של מוט נעוץ עמוק בפנים מלופף בסליל שמעביר לי זרמים של כאב. הכאב אמר לי: 'תלכי לאט, בקצב שלך, בדרך שלך, עם האנשים שאת רוצה שיהיו לידך... אם תמהרי ולא תלכי בקצב שלך ובדרך שלך את תיפלי לבורות המוכרים, את תפגעי ותכאבי'. הרגיש כמו בורג שנעוץ כמו קוץ, שנמצא שם לאותת לי ו

"כבר כמה ימים שאני עייפה." היא אמרה. עייפות עמוקה כזו. וכמה שאני נחה או שנה, זה לא עוזר. להיפך, העייפות אפילו גדלה!" מה עושים? מתמקדים בעייפות. נמצאים איתה, רואים איפה בגוף היא מורגשת, ולמה היא זקוקה. "העייפות בידיים. הן כל כך כבדות, חסרות אונים". היא אומרת. "גם בכתפיים ובראש" היא מוסיפה. אנחנו נמצאות בתשומת לב סקרנית אמפתית עם העייפות, עם הכבדות וחוסר האונים. העייפות מקבלת הכרה. "העייפות לא מבקשת מנוחה, או שינה" היא משתפת. "היא זקוקה להכרה. להערכה. חשוב לה שנדע כמה היא מ

מכירים את תחושת האי נוחות הזו שיש כש"זה לא זה"? אולי עד לא מזמן זה היה ממש טוב, אבל ככל שהזמן עובר, זה פחות ופחות נכון/מדויק/מתאים. אולי זו העבודה שכבר לא עניינת, אולי היחסים כבר לא מה שהיו, אולי ההתרגשות חלפה ונשארה רק מועקה ועייפות. מכירים את זה ש"זה כבר לא", אבל עדיין אין את ה"מה כן?" אי הנוחות הזו, זו שמגיעה כש"זה לא זה", היא תחושה גופנית, שבאמצעותה הגוף אומר לנו שיש צורך בשינוי. התחושה מכילה בתוכה המון מידע שקשור לאותו נושא, כולל מידע לגבי הדרך לפיתרון. התמקדות (פוקוסי

ישבתי מולה, בעודה מתארת: "משהו בין מערבולת שחורה לבור שחור. מבהיל." הזמנתי אותה לרגע להיות עם זה בסקרנות. "מפחיד" היא אמרה. הרגיש לי שהיא קטנה ואבודה שם על שפת תהום חשוכה. שאלתי אם אפשר, ועברתי לשבת לצידה. לוקחת בידי את ידה. הייתה טיפונת הקלה. יחד עמדנו על הסף מציצות לתהום, למערבולת השחורה. לא אלאה בפרטי המסע, בסופו של תהליך ההתמקדות שאלתי: "מה מכל זה היית רוצה לסמן ולזכור ולקחת איתך?" "שלא הייתי לבד" היא אמרה, "שנתת לי יד". והוסיפה: "שאפשר להיות כאן ועכשיו ביחד בחוויה". חווי

הגיעה ממש עייפה. "הרבה יותר מעייפות פיסית רגילה." אמרה. כשהיא כל כך עייפה, גם החרדה מתעוררת מעוררת את הסערות שלה. "וכבר אין כוח" אמרה. הזמנתי אותה לעצום עיניים, לקחת את תשומת הלב לגוף. התהליך התחיל וגם החרדה התחילה להראות סימנים. בדרך כלל, הייתי פונה לחרדה ועוזרת לה להתמקד בה. הפעם בחרתי להגיד לחרדה שנחזור אליה בהמשך אם יהיה צורך (זו תמיד אפשרות בהתמקדות), ונשארנו עם העייפות הגדולה, שהעמיקה והעמיקה. אט אט השקט התפשט ומילא את הגוף. (החרדה הקטנה נרדמה בינתיים). השקט טיפס וכ

מכירים את הקול הפנימי הזה שגורם לנו להרגיש לא בסדר? אשמה, בושה, חוסר ערך, שנהיה "בסדר" רק כש... לרוב הוא נחווה כמו "אמת אובייקטיבית". פשוט נכון. ובתוכנו פנימה משהו מתכווץ ומתפתל בתגובה. אגלה לכם סוד. הקול הפנימי הזה, המבקר הפנימי שלנו – הוא עצמו בעצם פוחד. וככל שהוא קולני יותר, ככה הוא פוחד יותר. ובעצם הוא לטובתנו. הוא לא רוצה שנפגע. אלא שבדרכו המוזרה, הוא משיג את ההיפך. לרוב, הוא לא מצליח להניע אותנו לפעולה, או לשנות אותנו. הוא רק יוצר קונפליקטים פנימיים וגורם לנו להרגיש רע

"שנים הייתי במלחמות פנימיות סביב דיבור בקבוצה. מצד אחד, רצון עז לשתף, מצד שני בכל פעם שדיברתי הרגשתי שדיברתי יותר מידי (שזה מה שמעט משעשע בביקורת הפנימית: על אותו אירוע היא יכולה לייסר על דבר והיפוכו בו זמנית... שדיברתי יותר מידי ושדיברתי לא מספיק...) המאבק הפנימי הזה בין לדבר ללא לדבר לרוב הסתיים בזה שגם דיברתי וגם הרגשתי רע. כל זה היה מאז שאני זוכרת את עצמי ונמשך עד עד שהתמקדתי על זה. בהתמקדות מיד עלתה אי נוחות גופנית. יכולתי לחוש בגוף את הרצון בחזה, ואת ההתנגדות בכתפיים.

איך ההתמקדות משחררת מהפחד ומחזקת את חופש הבחירה? "זו הייתה תקופה של חוסר וודאות מתמשך. (יש הרבה כאילה בחיים, לא?) שנת הלימודים בפתח, ואני לא יודעת אם אני עומדת ללמד שלושה קורסים, או אף אחד. למה? כי הסטודנטים נוטים להירשם בדקה ה90. ובמכללה בה לימדתי נהוג לפתוח כיתה רק החל מ12 נרשמים. וכך, לילה אחר לילה, כשהעולם מנמנם, דווקא אז, בטני מתהפכת ושנתי נודדת. לילה אחד, החלטתי להתמקד על כל העניין הזה. (כן, אפשר בהחלט להתמקד לבד. עוד אחד מיתרונות ההתמקדות). קמתי. הבטן המתהפכת הפכה לת

כן. לפעמים לגמרי, לפעמים במידה רבה. אתחיל מזה שלפעמים ההתמקדות פותרת את הכאב לגמרי (ועל כך בהמשך..) ונכון, לא תמיד ההתמקדות פותרת את הכאב אבל היא יכולה לצמצם אותו במידה רבה. כלומר, כולנו מכירים את זה שכואב הראש (או כל מקום אחר), ומתעורר בנו כעס, כי זה ממש מפריע ומשבש את התוכניות, או אולי מתעורר פחד, כי מי יודע מה קורה שם בתוך הגוף והתסריטים רצים לנו בראש... כל ההתנהגויות הלא רצוניות האלו יוצרות קונפליקטים שמגבירים מאוד את הכאב. בתהליך ההתמקדות אולי לא תמיד ניתן לחסל את הכאב

לפני שבוע וקצת נכנסה אלי שכנה, סיפרה לי שזרוע ימין כואבת נורא. שבקושי יכולה לגעת בה או להזיז אותה מרוב כאב. הייתה אצל הרופא שבדק, נתן כדורים ושלח לפיזיותרפיה. בינתיים החליטה לבדוק אם טיפול אצלי יכול לעזור. לא היה מה לדבר על עיסוי, כי בכלל אי אפשר היה לגעת ביד. הצעתי שננסה טיפול בהתמקדות עם מגע עדין לפי הצורך. התחלנו את התהליך. משהו בזרוע היה מוחזק. הנחתי את ידיי סביב המקום המחזיק שיוכל רק לרגע לנוח בתוכן. עם המנוחה עלה עצב גדול, עלה זיכרון כאוב, מעט מילים, הרבה רגשות. רגשות ש