עומדת רזה וגבוהה בכניסה. עיניה מחפשות בחשש אישור בתוך עיניי. מחייכת, מזמינה אותה להיכנס. כבר שנתיים. מידי שני בבוקר היא מתייצבת. יודעת שעד שלא אפתח את הדלת, לא תזכור את פניי. מאז האירוע ההוא, אין זיכרון לטווח קצר. מסתובבת חרדה בעולם, הפנקס פתוח והיד רושמת. לומדת כל יום את הכל מחדש. מתעדת בשקדנות. לומדת לאט. מעט. מגלה ומאבדת. ואני איתה. הסרעפת שורפת, הפה בוער. ככה זה כשהיא מגיעה. החרדה. רוצה להשתבלל, קטן קטן, להסתתר בתוך גומה. הכי בטוח להמתין בסבלנות עד שהכל יעבור. החיים. המיל