הגיעה ממש עייפה. "הרבה יותר מעייפות פיסית רגילה." אמרה. כשהיא כל כך עייפה, גם החרדה מתעוררת מעוררת את הסערות שלה. "וכבר אין כוח" אמרה.
הזמנתי אותה לעצום עיניים, לקחת את תשומת הלב לגוף. התהליך התחיל וגם החרדה התחילה להראות סימנים. בדרך כלל, הייתי פונה לחרדה ועוזרת לה להתמקד בה. הפעם בחרתי להגיד לחרדה שנחזור אליה בהמשך אם יהיה צורך (זו תמיד אפשרות בהתמקדות), ונשארנו עם העייפות הגדולה, שהעמיקה והעמיקה.
אט אט השקט התפשט ומילא את הגוף. (החרדה הקטנה נרדמה בינתיים). השקט טיפס
וכמו עטף את כולה מבחוץ. שקט של מנוחה עמוקה. "אני מרגישה שהמנוחה מעמיקה ומעמיקה" היא אמרה. "אף פעם לא נחתי ככה" הוסיפה.
דקות ארוכות של מנוחה עמוקה, מדויקת, הביאו לתחושת מלאות ורוגע. השקט מילא כל תא בגופה.